רק על עצמי – אבולוציית שיער

תהיתם מה עבר לי בראש לפני שהעברתי את השיער שלי תהפוכה זו או אחרת? מה גרם לי להפרד מצבע אחד ולעבור לאחר? ומה גרם לבחירת הצבעים הללו ספציפית? זו הרשומה בשבילכם, צבעונית ומלווה בתמונות!

אני, מתפנקת בורוד. (צילום: אליזרין זרוב)

אני, מתפנקת בורוד. (צילום: אליזרין זרוב)

שעת סיפור
הפעם הראשונה בה צבעתי את השיער הייתה בגיל 12. הייתי בפריז, בביקור אצל אחותי, והחלטתי לעשות פסים סגולים (הייתי מצרפת תמונה, אבל לא קיימת כזו, לצערי). מאוחר אחרי התקרית הזו, בסביבות גיל 15, צבעתי את שיערי לשחור. הרגשתי שזה הצבע שאמור להיות עליי באופן טבעי והמשכתי איתו עד גיל 19. התחושה הייתה שהוא רגוע יותר ואין איך להתנגש איתו מבחינת צבעי לבוש (מעלה עצומה בפני עצמה).
תגובות: או שלא שמו לב לכך שהשיער צבוע, מכיוון שגוון שיערי המקורי הינו חום. או שטענו שאני נראית חיוורת מדי כך.

אבל לא תמיד שינוי הצבע מגיע בכזו פשטות.

צבועה לשחור בגיל 15.

צבועה לשחור בגיל 15.

להסביר? בבקשה
בגיל 19 צבעתי חצי משיערי לכחול. מדוע? כי הייתה לי תמונה מנטלית של עצמי עם קוקו ממנו יוצאות שמונה צמות כחולות. והחלטתי שהתמונה הדמיונית תהפוך למציאות. לאחר הרבה מאוד מאמצים (בכל-זאת, השיער שלי היה שחור לפני), נחלתי הצלחה. השיער היה חצי כחול, אני התכוננתי ליציאה, והרי בפניכם תמונה.
אהבתי את התחושה של השיער הכחול מכיוון שזו הייתה תחושה של הגשמה. משהו שרציתי להגיע אליו, והנה – אני שם.
תגובות: בעיקר תדהמה מאנשים שלא רגילים לצבעים שכאלה.

צמות כחולות, כמו שרציתי.

צמות כחולות, כמו שרציתי.

שתי טיסות לחו"ל מאוחר יותר, הסתפרתי (וכמעט נרדמתי תוך-כדי). נשארתי עם השחור שהיה על חלקו העליון של שיערי ולאחר תקופה של כמה חודשים, החלטתי לתת לו לצמוח. התחשק לי לצבוע את חלקו העליון של שיערי לאדום. וכך היה… השורשים צמחו, השיער נצבע, ובפניכם התוצאה.

בצבע הזה, מטופש ככל שיהיה, הרגשתי יותר סקסית. יש משהו מהפנט באדום, כמו להבה.
תגובות: בעיקר תדהמה כשאנשים מגלים שהשיער לא נגמר בקצה החלק האדום.

איפה באמת נגמר השיער?

איפה באמת נגמר השיער?

לאחר תקופה, חזרתי לאהובי השחור, ובגיל 23 טסתי שוב (בפעם המי-יודע-כמה) לפריז.

בטיול רגלי עם אחותי, שוטטנו באחד השווקים וירד שלג. לא הסכמתי לפספס את ההזדמנות, כיוונתי את אופציות המצלמה, עשיתי כמה נסיונות על אחותי והעברתי לה את המצב לשם הנצחת הרגע. התוצאה לפניכם.

מאושרת בכפור. (צילום: נורית לוי)

מאושרת בכפור. (צילום: נורית לוי)

התמונה הזו הכתה בי גלים. שנתיים מאוחר-יותר, מעט לפני שעמדתי לטוס לפריז. החלטתי לעשות שחזור שלה, אבל עם צבע אחר. רציתי משהו חזק שיבדיל את השחור הרגוע שהיה לי והתכוונתי לרכוש אדום דומה לשהיה לי בעבר, אבל כשעמדתי מול הצבעים בחנות, הבנתי שאם לא אבחר בורוד – אתחרט על כך. הוא קרא לי, פתאום הכל היה ברור יותר.

התכנון היה להשאר עם הצבע כחודש, מספיק בכדי לצלם ולהנות ממנו מעט כשאחזור, אך לא הרבה מעבר. רצה מרפי ולא היה שלג באותו זמן. למה אני אומרת מרפי? כי לפני שנחתתי בפריז ולאחר שהמראתי חזרה לארץ, היה שלג. אבל בשבוע בו הייתי בפריז – לא היה. אז קבעתי טיסה לשוודיה, צילמתי תמונות בשלג, קניתי דברים מגניבים ונהניתי עד אין-קץ.

הללויה! (צילום: לנור טירס)

הללויה! (צילום: לנור טירס)

ואז חזרתי לארץ. והורוד? הוא נשאר. יותר משנה מהתקופה המקורית שנתתי לו.

הוא היה חמוד, ריכך את המראה שלי, ונתן משהו מעניין גם כשלבשתי רק שחור.
תגובות: יותר ממה שהייתי רוצה. מסתבר שהצבע הורוד הפך אותי בעיניי לא מעט אנשים לנגישה יותר, למרות שאינו צבע סטנדרטי, החמידות שלו גורמת לאנשים להרגיש שהוא יותר בסדר מהשחור לעיתים.

אבל חייבת לאמר שהשילוב שקיבל הכי הרבה תגובות נרגשות, היה הורוד עם הכחול, שהיה עליי רק לחודש בין הורוד קומפלט לשחור קומפלט שיש לי עכשיו. היופי בורוד-כחול היה שהורוד הסתיר את הכחול כששיערי היה פזור באופן סימטרי, אך כאשר אספתי אותו או הסטתי אותו הצידה, נגלה הכחול ואיתו היופי בשילוב.

ומה אתכן, יש צבע שמדגדג לכן לצבוע אליו? או כזה שצבעתן אליו ועשה לכן שמח?

רק על עצמי – מפלוס למינוס

מכירים את הרגעים האלה, בהם חייבים לשאול או לבקש דבר-מה, למרות שאינכם רוצים? אז כזה. לפניכם הסיפור של 'איך הגעתי מפלוס יפה אל המינוס המפחיד תוך שנה וחצי'.

במוד לעסקים. (צילום: דן עופר)

במוד לעסקים. (צילום: דן עופר)

שעת סיפור
את חשבון הבנק שלי פתחתי מאוחר יחסית, בגיל 19, מסיבות לא חיוביות. גם כשכבר פתחתי, השתדלתי להשתמש כמעט אך-ורק במזומן שעלי, ולא באשראי. עבדתי בעבודות עם משכורת נמוכה יחסית, אך בעזרת הרבה חישובים וכח רצון מהגהנום, הצלחתי לשמור על ראש מעל המים למשך תקופה ארוכה.
ריסנתי את עצמי בהכל כמעט: אלכוהול, הופעות, סרטים, מסעדות, הצגות ועוד, אם זה עולה – אני לא שם כנראה. מדי פעם הייתי מרשה לעצמי איזשהו פינוק, מודה. אבל למעשה, הרצועה שלי לעצמי הייתה כה קצרה, שכאשר החלטתי לשחרר  אותה לאחר תקופת הצנע הארוכה שלי, היא פשוט עפה לי מהיד.

להסביר? בבקשה:
בגיל 25, לאחר שהתפוטרתי ממשרד הפרסום בו עבדתי, החלטתי לפתוח עסק עצמאי. חשבתי שיהיה נחמד לעשות נסיון, עד הטיסה שלי לפריז (חודשיים מאוחר יותר), ואם לא ילך – אחפש עבודה כשכירה לכשאשוב. בסה"כ, כחודשיים לנסות משהו חדש, לא נשמע כאסון כה נורא אם בילית את חמש השנים האחרונות בלחיות בצורה (כמעט) הכי מצומצמת שיכולת.

חוגגת את החופש בשוודיה. (צילום: לנור טירס)

חוגגת את החופש בשוודיה. (צילום: לנור טירס)

אז פתחתי עסק (כולל עוסק פטור, עמוד בפרצוף-ספר וכו'), טסתי לפריז וחזרתי לארץ עם הבנה. הבנה שמתוך מסגרת העבודה בתור שכירה, לא יכולתי לראות כמה אומללה הייתי. הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לחזור לעבוד בתור שכירה, שאם אעשה זאת, זה יעשה אותי חולה. נחושה לעשות מה שביכולתי בכדי לעזור לעצמי ולעסק, ניסיתי לתת פוש, כה רציתי שיצליח. אך עיוורת מהחופש הפתאומי, כל התנהלותי השתנתה. התחושה הייתה שאין גבולות, שיש כסף (כי היה) ויהיה בסדר (כי עשיתי חישובים). קבעתי טיסה פתאומית לשוודיה כי לא קיבלתי את הסיפוק שרציתי מהטיסה לפריז, נהניתי מהעבודה עם לקוחות העסק וחגגתי על השעות הפנויות וחוסר הצורך לעבוד תחת בוס.

כמו הרבה עסקים קטנים בארץ, ההכנסות לא עלו על ההוצאות. במקביל, מצבי הבריאותי התדרדר לאיטו (פוסט בנושא בשבוע הבא), אך החלטתי שאי-אפשר עוד, לא רציתי להגיע למינוס. אז חיפשתי עבודה בתור שכירה, ומצאתי. שמחתי על כך והגעתי כל בוקר עם אנרגיות חיוביות, לא משנה כמה מעצבנת הייתה הדרך. וגם אם פחות הלך לי, אמרתי לאחמ"שית 'יום אסל, יום באסל', בחיוך שאומר 'מחר?
מחר יהיה יותר טוב'.
לצערי, לא זה מה שקרה. שבועיים לתוך תחילת העבודה, החמיר מצבי הבריאותי כל-כך שלא יכולתי לצאת מהמיטה. חשבתי שזה סתם כמה ימים ויחלוף, אך המצב רק החריף-והחריף. ובמשך כחצי שנה, בקושי יצאתי מהבית. וגם את המכירות של העסק שלי, בקושי יכולתי לנהל לפעמים. "מזלי" היה שבמהלך התקופה הזו, סבתי החליטה להעביר אליי סכום נאה של כסף וזה החזיק אותי לתקופה מעל המים.
עכשיו, כחודשיים אחרי חזרתי לשוק העבודה, כבר מאוחר מדי. ואני מוצאת את עצמי נאלצת ללוות כסף מאבא שלי.

אני ואבא. (צילום: תום רז)

אני ואבא. (צילום: תום רז)

מבחינתי, נכשלתי. אני בזה לעצמי על כך שהגעתי למצב הזה.
כהרגלי, אני מלאה חישובים ותקווה, אבל יחד עם זה, פאסימיות. בכל-זאת זוכרת היכן אני.

מי יתן ובעוד חצי שנה מעכשיו, תקראו פוסט שמספר על שובו של הפלוס (אמיתי ולא מזוייף).