רק על עצמי – עגילים כדרך חיים

אם תהיתם איזה עגילים יש לי, מדוע עשיתי אותם, כמה זמן עבר מאז, האם אני מתחרטת, כמה כאב והאם יש להם שימוש מלבד מראה, זה הפוסט עבורכם. מנגד, אם לא בא לכם לראות ערום, אני ממליצה לכם להמנע…

הפרוייקט הראשון שלי.

הפרוייקט הראשון שלי.

שעת סיפור
את העגיל הראשון שלי עשיתי בגיל 14, בטבור. סיפרתי לאמא יום לפני והיא אישרה, אבל ביקשה לספר לאבא. הוא לא היה כה מרוצה, אם לאמר בעדינות. אבל העתיד כבר נחתם מבחינתי, 'אבא, בכל מקרה אלך מחר לעשות את זה', אמרתי לו, 'אז עדיף שתסכים בכדי שלא נריב'.

זו הייתה רק ההתחלה.. לא נראה לי שאני או ההורים ידענו אז לאן המשיכה והרצון לתחושת שלמות יביאו אותי.

להסביר? בבקשה
לא כל-כך פשוט לגרום לאחרים להבין את החיבור הזה, החיבור שאדם מרגיש למשהו שאינו חלק מגופו, אבל לפי התחושה – צריך להיות. אתה מסתכל ויודע שמשהו חסר, לפעמים יודע להצביע בדיוק ולאמר מה ואיך, ולפעמים זה תהליך שדורש התחלה-דרך ובתקווה גם סוף מלווה בתחושת שלמות.

הפרוייקט השני שלי.

הפרוייקט השני שלי.

את גופי מעטרים 17 עגילים, חלקם איתי מעל לעשור. אין בי חרטה על אף-אחד מהם, רק געגועים לאחד שהורדתי (אל דאגה, הוא יוחזר), וכמיהה לאלו שעוד לא הספקתי לעשות.
עד גיל 20, הספקתי לחורר את הטבור שלי פעמיים, לעשות עגיל בשפה וספטום (לדוגמא, לחצו כאן) עם הרחבה (שירד עקב מחיצת אפי העקומה), לעשות סמיילי (לדוגמא, לחצו פה) פעמיים (פרפקציוניזם זה אנחנו – Take 1), לסיים את פרוייקט הלשון שדרש שישה חירורים עבור שלושה עגילים (פרפקציוניזם זה אנחנו – Take 2) ולסיים את פרוייקט האוזן שכולל שתי הרחבות ועגיל סטנדרטי (10 מ"מ, 6 מ"מ ו-1.6 מ"מ) בכל אחת.
בין כל אלה, העגיל שעשייתו הכי רצחה אותי, היה הספטום ככלל, וההרחבה בו בפרט. אחרי שעשיתי אותו, תרתי אחר סוג מסויים של עגיל שלא הצלחתי למצוא. עד שיום אחד ישבתי בסטודיו הקבוע שלי, הם בדיוק קיבלו סחורה, ושי -הפירסר המועדף עלי – הסתובב עם חיוך ממזרי ובידיו שקית קטנה. העגיל שחלמתי עליו היה בידיי!
רק 1.8 מ"מ הפרידו בנינו. כראוי, תקופת זמן כלשהי לאחר-מכן, הגעתי לעשות את ההרחבה. דמעתי כמו ילד שלקחו לו את הגלידה והלבנתי כמו קיר מסוייד. בכיתי-בכיתי, אבל כשהבטתי במראה, בין הדמעות – חייכתי. סוף-סוף, הגעתי לאן שדמיינתי (טוב, בערך…).

הפרוייקט השלישי שלי + הטבור הלא מושלם.

הפרוייקט השלישי שלי + הטבור הלא מושלם.

מעט אחרי שעברתי את גיל 20 (אחרי הבגרות המינית והמעבר לגלולות), החלטתי לסיים פרוייקט נוסף. פרוייקט הפטמות שלי כלל ארבעה חרורים ושתי פגישות. אחרי הכאב שחוויתי בראשונה, באמת שאין לי מושג מאיפה גידלתי את הביצים להגיע גם לשניה (שכמובן, כאבה יותר). על הפרוייקט הזה חשבתי כחמש שנים (אם לא יותר) לפני עשייתו, חיכיתי כי לא רציתי למהר כשהגוף עוד אמור להשתנות.

הצורך הזה, הרצון, טמון עמוק בתוכי. הוא מבוקר, יש לי זמן לחכות מכיוון שאני יודעת שבסוף הכל יקרה, אין צורך לרוץ. גם את פרוייקט הטבור (לו חסרים שני עגילים נוספים) ואת הספטום אביא למציאות, כשהזמן יהיה נכון.

בחרתי לא לחלום, אלא להיות. להפוך את עצמי לאדם שהצטייר בעיניי רוחי.

רק על עצמי – אומנומנומניבורית

חשבתם שאני צמחונית? יודעים שהייתי אבל לא מבינים למה אינני כיום? לא ברור לכם מדוע הפסקתי לאכול בשר מלכתחילה? כל התשובות ושאר מחשבות, בטקסט הבא.

חמוד אך לא מלהיב. (צילום עיצוב ירקות: יניב חפץ)

חמוד אך לא מלהיב. (צילום עיצוב ירקות: יניב חפץ)

שעת סיפור
פסח אחד, בהיותי בת 12 בלבד, דנו אבי ואחי בחיו ומותו של הכבש על שולחננו. כמשפחה דתית שומרת כשרות, ציינו אלו את השחיטה הכשרה שעבר. אחסוך מכם אי-אלו תאורים ופרוטים, אך מה שבטוח הוא שלאחר מה ששמעתי, לא הסכמתי בשום-פנים אפילו לטעום מאותו כבש אומלל-אך-טעים (ובחיי, ההורים שלי ידעו לבשל!).
בתור בת למשפחת קרניבורים, אחי טען בפני שלא אשרוד שנה. לא ברור אם חשב שאין לי מספיק כח רצון או שאהיה מושפעת מהסביבה בה אני נמצאת, אך שרדתי 4 שנים. למה שרדתי ולא צלחתי? מהסיבה הפשוטה שמה שהמוח יכל לעשות, הגוף קצת פחות.

לאחר אותן 4 שנים, ולאור העובדה שנעשיתי חולה ארבע פעמים בחודש, הגעתי לבדיקות דם. דבר הרופא? כדורים על בסיס יום-יומי או לחזור לאכול בשר. החלטה קשה למי שכמעט ולא צרכה (מבחירה) כדורים מעודה. אז בחרתי בבשר.

כעשור מאוחר יותר, כשהתזונה שלי כבר יותר בריאה ואת חדר-הכושר אני פוקדת באופן קבוע, תהיתי עם עצמי מדוע בעצם איני חוזרת לצמחונות אם מבחינה מוסרית קשה לי עם הנעשה לחיות. ואז הבנתי…

שישה סוגי גבינות, ועדיין לא מוכנה לוותר על בשר.

שישה סוגי גבינות, ועדיין לא מוכנה לוותר על בשר.

להסביר? בבקשה:
אני לא מתיימרת להיות אלטרואיסטית, ברור לי שבראש ובראשונה – אכפת לי מעצמי. אני יודעת שזה נשמע לא טוב, ושבעיניי חלק זו פשוט בושה, אבל מה לעשות – כל אחד מוכן לעשות את הויתורים שהוא מוכן לעשות. ומבחינתי, בשר. פינוק שאיני מוכנה לוותר עליו. אין בעולם הצמחוני/ טבעוני מזון שאוכל להנות ממנו באותה הצורה (ומי שראה אותי אוכלת בשר שטעים לי ממש יודע – יש לי ריקוד קטן, בישיבה). זאת אומרת, בעולם הצמחונות יש גבינות, שזה גם נהדר. אבל מנהדר לתחליף לבשר – אין מה להשוות. ישנם סוגי בשר שאפילו מהווים מבחינתי קינוח (שומן, או לבבות עשויים כראוי למשל). ואחרי שהתזונה שלי השתנתה למשהו שמורכב ברובו מאוכל בריא (באופן יחסי למה שנהגתי לאכול בעבר), גיליתי את הצורך שלי במזון שעושה לי שמח. ועצוב ככל שיהיה להודות בכך, לעולם לא אוכל להנות מאוכל בריא באותה הצורה בה אני נהנית מאוכל שמן או מתוק (למשל). אין לי שום רצון לחזור לצמחונות בידיעה שאנבול, שיהיה לי עצוב לוותר, שמבחינתי – זו אינה החלטה שאני שלמה עימה.

י-א-מ-י!

י-א-מ-י!

נכון, זה לא וויתור כזה גדול, כביכול, מכיוון שאני נוטה לאכול בשר פעם בשבוע שבועיים. אבל זה עדיין לא ויתור שאני מוכנה לעשות. וחשוב לדעת לקבל את זה ולא לקחת על עצמנו דברים ש"סתם" ישברו את רוחנו, אלא לקחת דברים בידיעה שביכולתנו לעמוד בהם.

אז כיום אני אומנומנומניבורית, אוכלת-כל (בערך) ודברים טעימים. ואני יודעת שאפשר אחרת, אבל בוחרת שלא. מה איתכם?

רק על עצמי – סתם עוד יום

אני לא חוגגת ימי הולדת, גם לא חגים. לא צמה ביום כיפור, לא עומדת בצפירה. לא נזכרת בשואה ביום לזכרה, לא עושה משהו מיוחד ליום השנה של מערכת יחסים זו או אחרת ולא קונה לאמא מתנה ביום האם.. פשוט כי זה לא מסתדר בקו אחד עם מה שאני מאמינה בו.

לא!

לא!

שעת סיפור
בשישי האחרון נאלצתי לבלות, בלית ברירה, כעשרים דקות עם אדם שמאמין באופן אדוק באלוהים. למה כותבת נאלצתי, כאשר עם אבי היקר אני מבלה מרצון כשעתיים-שלוש בשבוע? כי לבחור המדובר הייתה בעיה עם חוסר האמונה שלי. 'העם היהודי', הוא אמר, 'בניגוד לכל עם אחר, הוא בעצם אחד. כל אדם מייצג תא בגוף'. 'ואם תא אחד חולה', הוסיף בכוונה ברורה לאלו שאינם מאמינים, 'כל הגוף חולה'.

אני לא מסכימה איתו. חושבת שהרבה אנשים גם טוענים שאינם מסכימים איתו. ושלכפיה אין מקום. ועדיין, מרגישה שמרבית האנושות (או הישראלים, באופן ספציפי), שכחו את אותו משפט נחמד 'חיה ותן לחיות'. למעשה, עקב חוסר רצוני לחגוג או להתאבל בימים ספציפיים עליהם החליטו אחרים, אני חווה זאת על בשרי (פעם-אחר-פעם-אחר-פעם).

תנו לחיות בשקט.

תנו לחיות בשקט.

להסביר? בבקשה:
אז כמו שאמרתי בפסקה המודגשת, אני לא חוגגת ימים ספציפיים וחגים או מתאבלת באלו שאמורים להיות עצובים. אני כן, מנגד, נזכרת לפעמים בעצב במאורעות נוראיים שסבתי ושכמותה נאלצו לעבור לפני שהגיעו ארצה. נזכרת לעיתים בכעס באנשים שהכרתי (או שלא) ונהרגו בפיגוע זה או אחר. כן מזכירה לחשובים לי שהם כאלה, ואף נותנת להם מתנה אם מתחשק ואפשר. ולגבי כפרות, משתדלת "פשוט" לא לעשות דברים שדורשים כפרה. כל אלו לא הופכים אותי לפחות בן-אדם, רק לחופשי יותר. אדם שעושה את אשר הוא מרגיש לנכון, ולא משתמש ביומן בכדי לזכור לאהוב, לבכות, להתנצל או לפנק.

אבל איכשהו, לרוב האנשים זה חורה. חורה שאני לא עומדת בצפירה. אז יצעקו עליי, במקום לעמוד בשקט ולהתעסק באבל שלהם.
חורה שאני לא חוגגת ימי הולדת. אז מנסים לחגוג לי בכח. על הקיר שלי בפרצוף-ספר, בהודעות טקסט, בשיחות (שלא נענו) ובניסיונות חוזרים ונשנים להוציא אותי במיוחד באותו יום.
חורה שאני לא חוגגת חגים. לכן מתעצבנים עליי כשאני לא אומרת 'חג שמח' בחזרה, פשוט כי איני מאמינה בזה.

לא אבוז לאדם על אמונתו או צורת חשיבתו. לא אסיח דעתו של אדם בצפירה באופן מכוון. לא אנסה לגרות אדם באמצע צום. אבל כן מאמינה שיש לי את הזכות לבחור במה להאמין ואיך להתנהל. מתי להתעצב על מותם של אלו ומתי להרעיף אהבה על אחרים.

סתם עוד יום.

סתם עוד יום.

לא אכפת לי, בחיי, ממה שאחרים חושבים. לא צריכה שאחרים ישנו דעתם לשלי. לא מחפשת שיאמרו שאני צודקת. לא זקוקה לקהילה או אישור של אחרים הנוהגים כמוני. כל מה שאני באה לאמר, אם לפשט זאת עבורכם, הוא 'חיה ותן לחיות'. גם אם משהו ממש חשוב לכם, כפיה היא לא הדרך. גם אם אתם חושבים שאדם אחר מתנהג, חושב, או מאמין במשהו מטופש, או שאינו הגיוני עבורכם בשום צורה – כבדו אותו. אל תנסו למנוע מאחרים את בחירתם החופשית, גם אם אינכם מסוגלים לתפוס או להבין את אותה הבחירה.

ובשורה התחתונה, דיר-באלק אתם כותבים לי מזל-טוב על הקיר ביום הולדת, קאפיש?