דיאטה פיננסית (או: מפזרנות לצמצום)

איך עברתי מלחיות עם כפית כסף בפה לצמצום בדברים שאחרים רואים כבסיסיים ומובנים מאליהם. למה עשיתי זאת, מה השלבים, האם זה עבד ואיך בכלל זה יכול להיות לעזר עבור אנשים שאינם אני. רוצים לדעת? תמשיכו לקרוא.

שעת סיפור
בהיותי ספק-ילדה-ספק-נערה, גרתי בבית של כ-200 מ״ר (מבלי להזכיר את החצר). היו לנו במטבח שני מקררים, פריזר ומקלט, ושלושתם תמיד היו מלאים באוכל. ולמרות שלא היינו עשירים, היו לנו שתי עוזרות ולא באמת ידעתי חוסר מה-הוא. לא ידעתי מה זה אומר (כספית) שאני מדליקה את הדוד לשעתיים על בסיס קבוע, כי חס וחלילה שיגמרו לי המים החמים. לא הבנתי מה משמעותו של צמצום ולא חשתי בכך צורך באותה תקופה. זה היה רחוק ממני.
בהיותי בת 15, התחלתי להיות פחות-ופחות בבית וגיליתי שכמה מחבריי (אשר שכרו דירות וכלכלו את עצמם) מתקשים להתקיים בכבוד. יום אחד, ישבתי עם חבר טוב שהתקשה לסגור את החודש על המספרים, והראתי לו (ולעצמי על הדרך) שכלל אינו אמור להיות בפלוס. זו הייתה הבנה לא נעימה, ועוד פחות נעים לדעת שמאז אותה תקופה, מצב היחס בין המשכורת לשכר-הדירה (ושאר הדברים) רק החמיר. למרות זאת, כשנאלצתי לצאת מבית הוריי, הרשתי לעצמי יותר ממה ש"צריך". מכיוון שהחזירו לי על מה שקניתי בסופר וכדומה, לא הרגשתי צורך להצתמצם וחייתי די בבזבוז (לפחות בכל הנוגע לקניות בסופר). אבל יום אחד זה הכה בי, ההורים לא יתמכו בי לנצח והשינוי צריך לבוא לפני שה"קצבה" תגמר. הרגשתי שאני חייבת לעבור את השינוי הזה. גם בשביל הוריי, אבל בעיקר – עבור עצמי.

מבט מעורער מגיל 15.

מבט מהורהר מגיל 15.

איך עושים את זה?
מאותו רגע של הבנה, חישבתי כל הוצאה והקצבתי לעצמי סכום חודשי אשר קטן בהדרגה.
מבחינת שלבים, ראשון מגיע שלב הצמצום. קובעים סכום הגיוני להוצאות חודשיות (למעט בלת״מים) ועושים מה שאפשר בכדי לעמוד בו. במקביל, יוצאים מהבית ביום-יום עם סכומי כסף קטנים למקרה חרום ולא קונים מבלי לתכנן. לא משלמים באשראי, לא לווים כסף מחברים בשביל משהו מגניב שהרגע ראינו ופשוט לוקחים את הזמן לעכל. עושים רשימה מסודרת של מה שבאמת צריך ולוקחים סכום כסף מתאים בכדי לרכוש את הפריטים בקניה יזומה. מחשבים גם את ההוצאות הקטנות ביותר, גם חמישה שקלים הם כסף שבסוף עלול להצטבר לכדי משהו מכאיב בבנק שהיינו יכולים למנוע. אישית, נמנעתי מיציאות שכללו הוצאה כספית לחלוטין למשל. זה אולי נראה קיצוני, אבל לפעמים קשה לצמצם כשהכל נראה כל-כך הכרחי ולא ניתן להורדה מתפריט החיים. מלבד זאת, הפסקתי לקנות נשנושים וקניתי אוכל-אוכל במקום. לא שוקולדים, לא עוגיות, לא צ'יטוס – רק אוכל. חשוב גם להערך מראש אם אתם יודעים שמחירו של מוצר מסויים משתנה ממקום למקום ולחפשו מבעוד מועד.
זה היה לפני כמעט עשור, ואומנם הרבה מים זרמו בנהר מאז, אבל אני עדיין זוכרת את תחושת הסיפוק כשעמדתי בסכום החודשי של 500 ש"ח על הוצאות סופר. השלב הסופי, אגב, הוא בעצם למצוא את הפינוק, הדבר הקטן עליו אתה מרשה לעצמך "להתפרע" פעם בכמה זמן. וכמובן, לשמר את ה"דיאטה" הפיננסית שיצרת.

לשים לק כארוע חברתי. קלילי, זול וחינני.

לשים לק כארוע חברתי. קלילי, זול וחינני.

למה זה טוב?
לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא אוהבת להיות במינוס. לא אוהבת להרגיש שאין לי מאיפה לשלם חשבונות, ולא אוהבת להתבאס ועדיין לא לעשות לגבי זה דבר באופן אקטיבי. אז אם אין לכם מספיק ואתם מוצאים את עצמכם מוציאים כסף על דברים שבדיעבד, ניתן היה להמנע מהם. אם אתם רוצים לחסוך לדבר מה, וכל פעם מגלים שלא באמת התקרבתם למטרה. אם פשוט בא לכם להרגיש בשליטה על מה שיוצא ולא רק מה שנכנס. אולי גם לכם יתאים לנסות להגביל למען שחרור מתון, מבוקר ומפוכח יותר.

בדיוק כמו שינוי תזונה, בהתחלה זה קשה. בהמשך, ממשיך להיות קשה, אך קצת פחות. ובסוף, אתה מרגיש נקי יותר….

רק על עצמי – מפלוס למינוס

מכירים את הרגעים האלה, בהם חייבים לשאול או לבקש דבר-מה, למרות שאינכם רוצים? אז כזה. לפניכם הסיפור של 'איך הגעתי מפלוס יפה אל המינוס המפחיד תוך שנה וחצי'.

במוד לעסקים. (צילום: דן עופר)

במוד לעסקים. (צילום: דן עופר)

שעת סיפור
את חשבון הבנק שלי פתחתי מאוחר יחסית, בגיל 19, מסיבות לא חיוביות. גם כשכבר פתחתי, השתדלתי להשתמש כמעט אך-ורק במזומן שעלי, ולא באשראי. עבדתי בעבודות עם משכורת נמוכה יחסית, אך בעזרת הרבה חישובים וכח רצון מהגהנום, הצלחתי לשמור על ראש מעל המים למשך תקופה ארוכה.
ריסנתי את עצמי בהכל כמעט: אלכוהול, הופעות, סרטים, מסעדות, הצגות ועוד, אם זה עולה – אני לא שם כנראה. מדי פעם הייתי מרשה לעצמי איזשהו פינוק, מודה. אבל למעשה, הרצועה שלי לעצמי הייתה כה קצרה, שכאשר החלטתי לשחרר  אותה לאחר תקופת הצנע הארוכה שלי, היא פשוט עפה לי מהיד.

להסביר? בבקשה:
בגיל 25, לאחר שהתפוטרתי ממשרד הפרסום בו עבדתי, החלטתי לפתוח עסק עצמאי. חשבתי שיהיה נחמד לעשות נסיון, עד הטיסה שלי לפריז (חודשיים מאוחר יותר), ואם לא ילך – אחפש עבודה כשכירה לכשאשוב. בסה"כ, כחודשיים לנסות משהו חדש, לא נשמע כאסון כה נורא אם בילית את חמש השנים האחרונות בלחיות בצורה (כמעט) הכי מצומצמת שיכולת.

חוגגת את החופש בשוודיה. (צילום: לנור טירס)

חוגגת את החופש בשוודיה. (צילום: לנור טירס)

אז פתחתי עסק (כולל עוסק פטור, עמוד בפרצוף-ספר וכו'), טסתי לפריז וחזרתי לארץ עם הבנה. הבנה שמתוך מסגרת העבודה בתור שכירה, לא יכולתי לראות כמה אומללה הייתי. הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לחזור לעבוד בתור שכירה, שאם אעשה זאת, זה יעשה אותי חולה. נחושה לעשות מה שביכולתי בכדי לעזור לעצמי ולעסק, ניסיתי לתת פוש, כה רציתי שיצליח. אך עיוורת מהחופש הפתאומי, כל התנהלותי השתנתה. התחושה הייתה שאין גבולות, שיש כסף (כי היה) ויהיה בסדר (כי עשיתי חישובים). קבעתי טיסה פתאומית לשוודיה כי לא קיבלתי את הסיפוק שרציתי מהטיסה לפריז, נהניתי מהעבודה עם לקוחות העסק וחגגתי על השעות הפנויות וחוסר הצורך לעבוד תחת בוס.

כמו הרבה עסקים קטנים בארץ, ההכנסות לא עלו על ההוצאות. במקביל, מצבי הבריאותי התדרדר לאיטו (פוסט בנושא בשבוע הבא), אך החלטתי שאי-אפשר עוד, לא רציתי להגיע למינוס. אז חיפשתי עבודה בתור שכירה, ומצאתי. שמחתי על כך והגעתי כל בוקר עם אנרגיות חיוביות, לא משנה כמה מעצבנת הייתה הדרך. וגם אם פחות הלך לי, אמרתי לאחמ"שית 'יום אסל, יום באסל', בחיוך שאומר 'מחר?
מחר יהיה יותר טוב'.
לצערי, לא זה מה שקרה. שבועיים לתוך תחילת העבודה, החמיר מצבי הבריאותי כל-כך שלא יכולתי לצאת מהמיטה. חשבתי שזה סתם כמה ימים ויחלוף, אך המצב רק החריף-והחריף. ובמשך כחצי שנה, בקושי יצאתי מהבית. וגם את המכירות של העסק שלי, בקושי יכולתי לנהל לפעמים. "מזלי" היה שבמהלך התקופה הזו, סבתי החליטה להעביר אליי סכום נאה של כסף וזה החזיק אותי לתקופה מעל המים.
עכשיו, כחודשיים אחרי חזרתי לשוק העבודה, כבר מאוחר מדי. ואני מוצאת את עצמי נאלצת ללוות כסף מאבא שלי.

אני ואבא. (צילום: תום רז)

אני ואבא. (צילום: תום רז)

מבחינתי, נכשלתי. אני בזה לעצמי על כך שהגעתי למצב הזה.
כהרגלי, אני מלאה חישובים ותקווה, אבל יחד עם זה, פאסימיות. בכל-זאת זוכרת היכן אני.

מי יתן ובעוד חצי שנה מעכשיו, תקראו פוסט שמספר על שובו של הפלוס (אמיתי ולא מזוייף).