לפעמים צריך לדעת לעצור.

לפני עשרה חודשים, בתום מערכת היחסים הזוגית השישית שלי, החלטתי לעצור. בחרתי לקחת הפסקה ממערכות יחסים, בכדי להבין עם עצמי נקודות כשל מסויימות שצצו באופן עקבי ברוב המערכות שהיו לי עד אותו יום. מעבר לקונספט שהפריע לי, לא יכולתי לשרטט קווים ברורים לנקודות ולמה שמניע אותן וגם לא היה תאריך יעד. רק ידעתי שאין בי רצון להמשיך ולשחזר את ההיסטוריה… אז יצאתי לפגרה, בידיעה שלמערכת היחסים הבאה – אכנס מפוכחת ומפוקסת יותר.

love-love-love, לא עכשיו. (צילום: נועם דינר)

love-love-love, לא עכשיו. (צילום: נועם דינר)

 זה דבר אחד לומר 'אני רוצה להבין ולשנות' ודבר אחר באמת לקדם את זה. אבל במהלך הזמן שעבר מאז, באופן שאני מוצאת פלאי, צצו מולי עוד ועוד דברים. הנקודות כמו צפו אל פני השטח והקווים המחברים בניהן החלו להתוות כקורי עכביש. נדמה היה שכל שהייתי צריכה, הוא לבקש. לא הייתה דרישה, או תחושת אילוץ באוויר. כל דבר הגיע בזמנו, תובנה-אחר-תובנה הצטרפו והתאגדו לכדי פאזל.
התנועה המתמדת ליטפה אותי ונטעה בי מוטיבציה להמשיך וזה היה נעים. מרגש, אפילו.

לא הרגשתי חוסר במערכת יחסים זוגית, ההבנה המלאה שאני לא במקום הנכון לזה איפשרה לי להיות בנקודת מוצא מנטלית רגועה ונינוחה. ובלי נקודת המוצא הזו, התובנות הללו, לא היו מגיעות.
התחושה הייתה שדברים טובים מגיעים למי שמחכה, ולי – יש סבלנות.

Here I go again, on my own... (צילום: יניב חפץ)

Here I go again, on my own… (צילום: יניב חפץ)

זו הייתה (ועודנה) תקופה פוריה, של צמיחה ועושר. הן מבחינה מנטלית, והן מבחינה פיסית ואישית.
במהלך התקופה הזו, פיניתי זמן ואנרגיה לאימונים, חברים, צילומים, קונדיטוריה ושיפור חיי באופן כללי. ובמקביל, המטרה לשמה יצאתי לפגרה, לא נמוגה, אלא הייתה שם כל הזמן. חלק בלתי נפרד.
לעיתים, בשיחות מעמיקות, התשובות שחיפשתי סטרו לפני. זה הימם אותי לרגע, אך מיד התעשתתי והנחתי את החתיכות הנוספות למקומן בציפיה להמשך.

אין לי ספק שלא הייתי יכולה לעשות זאת, להגיע לנקודה בה אני נמצאת כיום, מבלי לעצור.
אין לי ספק שהעצירה הזו, הייתה בדיוק הדבר שהייתי צריכה.
ואין לי ספק שלא הייתי יכולה לנצל את העצירה הזו כשם שניצלתי, בלי עזרתם של חבריי.
בהסתכלות אחורה, אני יכולה לחבר את הנקודות. דברים מעולם לא נראו ברורים יותר.

לפני שבוע, לקחתי פגרה נוספת. סגרתי את פרופיל הפרצוף-ספר שלי.
למי מכם שלרגע הרגישו מרכז העולם וחשבו שטרחתי למחוק או לחסום אותם, זה לא היה המצב. התחשק לי, בער בי אפילו – אז סגרתי. ובחיי, זו הייתה החלטה נבונה.
מספר דברים התרוצצו לי בראש בתקופה האחרונה, ללא פריקה. מספר דברים נותרו ברשימת המטלות שלי, מבלי להגיע לידי ביצוע. התקיעות הפריעה לי. אז עשיתי פינוי בינוי.
בתור התחלה פיניתי את המוח שלי מסטטוסים קצרים, שברים של מחשבות – וכתבתי לעצמי, באריכות. פיניתי את רשימת הקשר שלי, שכיום רזה בכ-400 אנשים. פיניתי את תיבת הדואר הנכנס שלי, ובדרך זכיתי לעבור על תכתובות רוויות זכרונות, שהספקתי לשכוח. כתבתי טקסט שאת המשפט הראשון שלו, והראשון בלבד, הרצתי בראשי אין-ספור פעמים בשבועות האחרונים.
אבל בשורה התחתונה, אם היה משהו שהיה צריך להשתחרר, הוא ההבנה שהסיבה לפגרה היזומה ממערכות היחסים, התפוגגה לה. הגעתי לרגע בו התקדמתי ככל שביכולתי להתקדם בכוחות עצמי ובעזרת הסובבים אותי.והנני מוכנה לעבור מהתאוריה – לפרקטיקה.

I'm ready now. (צילום: רן פליישר-פלד)

I'm ready now. (צילום: רן פליישר-פלד)

זו הייתה דרך ארוכה, לא פשוטה – אך מתגמלת. אני מודה על מה שהכניס דברים לפעולה. ומודה לחבריי שתמכו למרות שלא ידעתי להסביר בדיוק למה, איך ומה צריך לקרות.

 אני גרסה טובה יותר של עצמי ויש עוד הרבה לאן לגדול.

גברת באדרת – שהעולם יתפצל!

מתפצל שחור מהשוק על אדום OPI תודות לליזה. (צילום: תום רז)

מתפצל שחור מהשוק על אדום OPI תודות לליזה. (צילום: תום רז)

הגיע הזמן לפינת האופנה החודשית, והפעם – לקים מתפצלים!

הסיפור הוא כזה: עד לפני כשנה-שנתיים, לא שמתי לק כעשור. ואז הכרתי בחורה, שכל כמה ימים שמה לק. היא "השפיעה עליי" וכך זה הפך למעשה חברתי. בהמשך המצב החמיר והתחלתי לקרוא לחברות בכדי שנשים לק יחד, ועכשיו אני משתדלת לתחזק גם כשאין נקבות (מלידה) בסביבתי. בבית, לבד.. הו האימה!

על-כל-מקרה, בשלב מסויים אותה בחורה הציגה בפני את הלקים המתפצלים. בהתחלה (אני מודה), שתינו לא כה התלהבנו מהם, אבל בהמשך הבנתי את גדולתם. למדתי לגלות את המעלות שלהם, למרות שאין בהם סימטריה והמריחה שלהם קצת מלוכלכת.

מתפצל ורוד של שיק על כחול שקר כלשהו. (צילום: יניב חפץ)

מתפצל ורוד של שיק על כחול שקר כלשהו. (צילום: יניב חפץ)

אם את חסרת נסיון בכל הנוגע למתפצלים, זה מאוד פשוט. מרחי שכבה אחת של לק הבסיס (כל לק רגיל עושה את העבודה), תני לו להתייבש ומרחי שכבה אחת של המתפצל. כמה נקודות חשובות בנוגע למריחת המתפצל: ראשית, נערי את הבקבוק ודאגי שעל המברשת תהיה כמות מעט יותר גדולה ממה שאת צריכה עבור לק רגיל. שנית, מרחי את הלק במשיכות אחידות והשתדלי לא לעלות על מה שכבר מרחת (לא נורא אם לכלכת את האזור סביב הציפורן, דאגי לכך אחר-כך). לסיכום, תני לו להתייבש במשך מספר שניות עד דקה ואם ממש בא לזרז את התהליך, נשפי עליו או השתמשי במאוורר. את שאריות הלק שנשארו על העור, אגב, ניתן להוריד עם מקלון אוזניים וקצת מסיר לק.

מתפצל ורוד של שיק על ורוד שקר כלשהו.

מתפצל ורוד של שיק על ורוד שקר כלשהו.

אחד הדברים היפים בלקים מתפצלים, הוא שהם באמת יכולים ללכת עם כל צבע שתבחרו. העובדה שמוכרים אותם בזוגות לרוב, ממש לא אומרת שהלק איתם הם נמכרים הוא היחיד בשבילם. אז צאו מהקופסא וביחרו ללק המתפצל חבר חדש!

מתפצל ורוד של שיק על ורוד ותכלת שקר כלשהו.

מתפצל ורוד של שיק על ורוד ותכלת שקר כלשהו.

עוד דבר יפה בלקים המתפצלים, הוא שההתפצלות שונה בין החברות. בחיי! מוזמנים לעשות השוואה בין התפצלות הלקים בתמונות השנות בפוסט זה.

באופן כללי, אני יכולה לספר לכן שלאלה של פופה, יש התפצלות יותר מוערכת, ולרוב – גושים גדולים יותר. לאלה של שיק, יש משהו שמזכיר (לי לפחות) יבשות, מהסוג שרואים על אטלס. ולחברה הלא ידועה מהתחנה המרכזית, יש התפצלות לחלקים קטנים מאוד.

מתפצל שחור מהשוק על תכלת שקר כלשהו.

מתפצל שחור מהשוק על תכלת שקר כלשהו.

הדבר השלישי ואחרון שממש יפה בלקים האלה, הוא שגברים מתים עליהם! גברים מעולם לא שמו לב והחמיאו ללק ששמתי כמו שקורה עם הלקים המתפצלים. הסיבה, לטענת אבא שלי, היא שגברים אוהבים טקסטורה (מבדיקת הנושא בעזרת גרביון, אגב, נמצא שהוא צודק). זה מעניין אותם כי המראה והמגע של הלק הוא מחוספס ולא חלק.

מתפצל סגלגל של פופה על הבסיס הלבן שמגיע איתו.

מתפצל סגלגל של פופה על הבסיס הלבן שמגיע איתו.

אני מתה על הלקים האלה גם מהסיבות שציינתי, אבל גם כי אני אוהבת את המצב בו אני יכולה לשלב בקלות שני צבעים, מבלי לצבוע כל ציפורן בצבע אחר באמת.

מוזמנות להגיב ולאמר מה דעתכן, האם יצא לכן להשתמש ואם יש לכן תמונות להוסיף – מה טוב!

אני לא שמנה, אבל השמנתי

כשאני אומרת 'השמנתי', זה כל מה שאני מתכוונת. אני לא חושבת שאני שמנה, לא חושבת שעוד רגע אבלע את היקום כולו, פשוט בהשוואה למה שהייתי קודם – השמנתי. זו לא בושה, אך זו האמת. וכשאנשים מבטלים את דבריי מחוסר הבנה, זלזול או משהו אחר, זה לא נעים בשום צורה. ולא, אני לא לבד.

אני בגיל 13 - קטנה וחמודה.

אני בגיל 13 – קטנה וחמודה.

שעת סיפור
אין לי נטיה להשמנה ואם בא לכם – אתם מוזמנים לשנוא אותי, אבל לכל דבר יש מעלות וחסרונות.
עד גיל 24 אכלתי מה שבא לי, מתי שבא לי, כמה שבא לי. לא היו לי גבולות, לא ספרתי קלוריות, לא הגבלתי את עצמי מבחינת מזון ובטח-ובטח שלא הייתי בשום סוג של דיאטה. ואז הגיעו בדיקות דם חביבות שאמרו בטון מורתי 'הא, כפרה, הכולסטרול שלך גבוה, ואת עוד לא בת 25!'. אז חטפתי כאפת מציאות, ובשילוב עם משהו אחר שהפריע לי, התחלתי להתאמן ומעט אחר-כך, גם לשמור על התזונה שלי יותר.

כל זה טוב ויפה, אבל אני עדיין בן-אדם שגופו משתנה, עקב אי-אלו סיבות. וגם אני, למרות ששמנה מעולם לא הייתי, משמינה לפעמים. בין אם אחרים כן-או-לא שמים לב לכך, אני מרגישה זאת. וכשאני מרגישה שבא עליי שינוי לא כה לטובה, מעדיפה לאמר זאת. ואם אפשר, לא לקבל גיחוך וביטול נוסח 'את לא שמנה, תפסיקי לדבר שטויות'.

אני בגיל 16 - קצת פחות קטנה.

אני בגיל 16 – קצת פחות קטנה.

איך עושים את זה?
כאשר אדם שאתם תופסים כרזה אומר לכם 'השמנתי', נסו להבין מאיפה מגיעה האמירה. האם זו תחושה פיסית של כבדות, האם זו תחושת התרחבות כללית ואולי הוא מרגיש זאת בזמן לבישת בגדים שפתאום מעט צמודים יותר. הרבה פעמים, הכוונה ב'השמנתי' היא פשוט זו – השמנתי. אבל ישנם גם אנשים שהתפיסה שלהם את עצמם שונה מאיך שהסביבה תופסת אותם, ובמקרים כאלה, ההתייחסות צריכה להיות בהתאם. אבל כך-או-כך, להתייחס בביטול לדבריו של אדם זה או אחר (במידה ואכפת לכם ממנו) לא פותר את הבעיה.
גם אם משהו נתפס בעיננו כמטופש (בחורה רזה שאומרת שהשמינה, בתור דוגמא), אין זה אומר שהצד השני מסכים עם התפיסה שלנו (לפעמים אפילו ההיפך הגמור). וכשמישהו אומר משהו שבאמת מפריע לו ונתקל בזלזול, זה מתסכל. ותסכול לא עושה כיף לאף-אחד, ואם היינו יודעים שזה מה שאנו גורמים, אולי היינו נוקטים בגישה מעט אחרת. ואולי אז, דברים היו יכולים להשתנות.

אני בגיל 24 - קצת פחות לבושה. (צילום: אלון שועה)

אני בגיל 24 – קצת פחות לבושה. (צילום: אלון שועה)

למה זה טוב?
כשאנשים מקבלים מענה לתחושות שלהם, לרוב יש לכך השפעות חיוביות. לפעמים זה פשוט משחרר ומאפשר לעבור הלאה. לפעמים זה נותן מקום לדיון עצמי או עם אחרים בנושא, ודרך כך לפתרון. לפעמים אפילו מוצאים עזרה מבחוץ כך. אבל אם מבטלים את תחושתו של זה במקום לתת לה מענה, אנו פשוט משאירים אותו לבד, להתמודד עם התחושה ה(במקרה הזה)לא נעימה.

אז כן, אני לא שמנה, אבל השמנתי וזה מפריע לי. אין צורך בחיזוקים חיוביים, אבל גם אני (כמו אחרות) אשמח לא לקבל ביטול כתגובה כשאני מחליטה לחלוק זאת.