אבא שלי לא הכה אותי, הוא לא פצח כל בוקר בצעקות ולא אמר שאני תרוץ עלוב לבן-אדם. אבא שלי היה מורה למתמטיקה, איש צבא (בלשון המעטה), גבוה ונאה. הוא ידע לבשל טוב, לפתור כמעט כל בעיה ואף בנה את המיטה עליה ישנתי בילדותי. לכן, לא פלא שכאשר יצאתי "לעולם האמיתי" – התאכזבתי לגלות שרוב הגברים אינם כמו אבי… אפילו לא קרוב.
אבא בשנת 1969.
שעת סיפור
בעולם שלי, אני הדבר הכי נורמלי שקיים, כנ"ל גם למי שסביבי כמובן. לכן, אבא שלי היה מבחינתי מודל הגיוני לגבר. לא משהו יוצא מהכלל. בסה"כ, אדם חכם, עם ידע נרחב, אשר ניכר בחשיבה מחוץ לקופסא ובעל יכולות קולינריות. לא עלה בדעתי, שאבא שלי בעצם נמצא הרבה מעבר לסטנדרט.. שלא כל אחד היה בונה מיטה מאפס או חושב לבנות חדר נוסף משטח של סלון וארגזי פלסטיק.
אבא שלי לימד אותי הרבה. הוא לימד אותי לשמור על איפוק, להסתכל לבעיה בעיניים ולכל הפחות לנסות למצוא דרך לעקוף אותה. הוא לימד אותי למצוא את עצמי גם בארצות זרות, שתמיד אפשר להיות ילדים ושאף פעם לא מאוחר לשנות דברים.
אבא בשנת 71, בירקון.
להסביר? בבקשה
ישנן שתי אבני דרך עליהן ביכולתי להצביע כמקרה מלמד שאין דבר כזה 'מאוחר מדי'. בראשונה נתקלנו בהיותי בת 19. עד אז, לא היו לנו הרבה שיחות. בילינו מקסימום 5 דק' בלדבר אם היה מסיע אותי לאנשהו או הולך איתי לסופר והיה איזשהו מחסום שלא הצלחנו לעבור. משהו בתקשורת בנינו פשוט לא היה פתוח, או שאולי זה היה הוא שלא היה פתוח. כך-או-כך, גיל 19 הגיע, ואיתו – גירושי הוריי. שמחתי, מגוחך עד כמה שישמע. האמנתי שעדיף להם בנפרד.
יום אחד, הגיע אבי לעזור לי עם הגעה למרפאה עקב בעית ברכיים שהייתה לי, ולאחר-מכן הציע שנשב איפשהו. זה נראה היה לי תלוש באותו הרגע. על מה אנחנו כבר יכולים לדבר הרי… אבל ככל שהזמן עבר, גיליתי שהתשובה המתבקשת היא 'על הרבה'. בהיותו בן כ-58, גיליתי באבי אדם שונה מהאדם אותו הכרתי עד אותו רגע. ההתפתחות שלו כאדם הדהימה אותי, ועד היום אני מתמלאת תקווה מהמחשבה על כך.
אבא בשנת 2011, החולצה מזדהה עם תחושותיי.
אבן הדרך השניה לא איחרה לבוא, והופיעה בדמותה של אישתו הנוכחית של אבי – נוגה. אני יודעת שלא פעם שמעתי סיפורים על אנשים שמצאו את אהבת חייהם בגיל מבוגר. וזה לא שנגמרה בי התקווה והאמנתי שאבלה את שארית חיי מבלי לפגוש מישהו שיעשה לי טוב, כמו שהם עושים אחד לשני. אבל לראות את זה, חי מולך. לשמוע את האושר בקולו של אדם אהוב, לראות את המבט שלו בעודו מסתכל עליה… אין לכך תחליף. זו לא סתם אהבה, זה שקט ורוגע. זו התאמה, שנדיר למצוא. אבל כמו שהאבן הזו לימדה אותי, אפשרי.
נוגה אומרת שהיא מרגישה שהוא הרס גם לה, כי פתאום היא רגילה למישהו שדואג להכל. מישהו שגורם להכל להפתר, גם אם הדרך אינה בדיוק לפי הספר.
אני חושבת שאיכשהו, חלק מהתושיה שלו נדבקה בי. איכשהו, חלק מהאמונה הזו שבסוף הטוב יגיע אם תעזור לו לבוא חלחלה אליי. ואני מודה על כך שבזכותו, מעטים הם הרגעים בהם אני מרגישה באמת חסרת אונים. אבל העובדה שעם כל הגברים שיצא לי להכיר במרוצת השנים, את אלו שניחנו בתושיה בסדר-הגודל של אבי ניתן לספור על יד אחת, אני לא יכולה שלא לחשוב שאולי היה טוב יותר אם היה מציב רף פחות.. גבוה.
אבא, הרסת לי את החיים. אני אוהבת אותך.
אופל למחשבה 