זה התחיל כמו שדברים מסוג-זה "צריכים" להתחיל, מבחינתי: שני ידידים, התקרבות הדדית, מתח מורגש והתקדמות איטית עד הרגע בו בבת-אחת עולים בלהבות. לאחר ההתלקחות, לא באמת היו שאלות. מתוך מחשבה חצי-תמימה, ספק האמנתי ספק קיוויתי שהכללים ברורים, עקב ההכרות המוקדמת בנינו. התנהלנו בצורה טבעית והרגשנו בנוח להפגין את הקרבה גם שלא בחדרי-חדרים. זה היה לי נעים… לשבוע בערך.
כנראה שהייתי צריכה לדעת שמשהו כה נעים וקליל לא יכול להיות אמיתי. אבל קיוויתי, שלשם-השינוי – דברים באמת יכולים להיות פשוטים.
אך כמו מרבית המצבים האלה, אצלי, הספינה עלתה על שרטון ברגע שהתחלתי לדבר על מישהו אחר שנכנס לתמונה. לא הייתי עיוורת למבט העקום שתקע בי כשהזכרתי את האקס שחזר לחיי ומעורר בי רצונות אונס. אבל היה לי חשוב להשאר נאמנה, לעצמי ולמה שרציתי לאמר באותם רגעים.
ה"שיחה" לא אחרה לבוא. לא נוח לו שאני מדברת על אחרים לידו. למעשה, הייתה בו מעין תקווה שבדומה לידידתו שהמירה את אמונותיה עבור בן-זוגה הנוכחי, גם אני אזרוק אמונותיי הצידה למענו. הוא לא הראשון ולא האחרון שיעבור בדרך הזו. איתי באופן ספציפי, או עם פוליאמורית אחרת באופן כללי.
כשהעלה את זה, בחיי שלא ראיתי טעם לדבר. הרי הכל ידוע מראש מבחינתי.
• הוא יאמר שהוא מבין שזה לא ממקומו לדרוש זאת, אך היה רוצה שאהיה רק איתו.
אני אומר שזה לא עומד לקרות.
• הוא יגיד שברגע שיהיה מישהו אחר הוא ילך.
אני אגיד שבסה"כ, זה רק עניין של זמן עד שמשהו יקרה.
• אני אנסה להבין מה בעצם מפריע לו.
הוא יבהיר שזה כלל לא משנה.
• תהיה שתיקה עגומה של הבנת המצב.
• אני ארגיש את שברון הלב של כל קודמיו והבאים אחריו בלי קשר לכמה אני באמת מרגישה באופן ספציפי במקרה הנוכחי.
הוא לא יבין למה בכלל זה כה מפריע לי כאשר "אפשר להנות ממה שיש".
• ובשורה התחתונה, יהיה מטופש לספר או להסביר, מבחינתי. כי העולם שלו שונה מהעולם שלי וכלל לא מכיל כנראה את המושגים ששלי מלא בהם. החוויה הראשונית הזו עבורו היא אחת מאין-ספור עבורי. ובמקום לאבד תחושה, הכל מתאגד יחד. מציף.
ובין כל שבבי הזכרונות האלה, של כל אלו שהיו ואינם, תמיד צף זכרון אחד ספציפי. סודק, אך מחזק.
מבטו האוהב, שלנצח ישאר חקוק במוחי. התחושה שממלאת אותי כאשר אני מביטה בו, חזרה, באותו המבט. וההרגשה המקיפה שהעולם עצר מלכת ברגע שבחרנו להתראות. שכל מה שהיה ועבר, לא משנה דבר עבורנו. כי אנחנו, עודנו מרגישים כאילו היינו בני שש-עשרה ומעולם לא נפרדנו. "אוהבים עד אין-קץ". רק שהיה קץ, בשבילי… ואם על מי שאהבתי ועודני אוהבת כעשור, אני מוותרת עבור הזכות להיות עצמי, איזה מין סיכוי נשאר לכל האחרים?
בסופו-של-דבר, זו תמיד אני שחשובה יותר, לעצמי.
ישנן התגמשויות אותן אני עושה מבלי להסס כמעט או בכלל, עם הרגשה שלמה שאיני מאבדת את עצמי עבור מישהו אחר. במקרה הזה, זו אינה אחת מאותן התגמשויות.
פוליאמוריה, מבחינתי, אינה סתם דרך לאפשר לעצמי גיוון מבחינה מינית/ רגשית. היא דרך חיים. חופש, גם אם בפועל אני לאו דווקא פודה את הצ'ק ומשתמשת בחופש שדרשתי.
החופש הכי גדול מבחינתי, הינו החופש לא לרדוף אחריו.
ואם זה היה לי טבעי, והייתי רוצה להיות רק עם אדם מסויים, או אם פשוט יצא כך – זה בסדר. גם זה "מותר". אך כלובים אינם בשבילי. הציפור הכחולה (רפרנס) זקוקה לשמיים הפתוחים בכדי לזהור, לא לכלוב – גם אם עשוי זהב.
ולבסוף, חרף הרצון בחופש, במעין הדחקה של בת יענה, המשכתי. ניסיתי להנות מהמעט שכן היה. בידיעה מלאה שהגרזן מחכה למעשה שיגרור אחריו הנפה חדה.
מעל לשנה עברה.. היה לנו טוב, היה לנו רע, אבל אני שלמה עם ההחלטה.
אופל למחשבה 