מחממי אוזניים ושאר חיות

OMG, החורף מתקרב! (מודלית: שרון כהן)

OMG, החורף מתקרב! (מודלית: שרון כהן)

הגיע זמנה של פינת האופנה החודשית, והפעם אנחנו עם כובעים מחממים, במיוחד לחורף!

בארצנו החמימה לא תמיד נחוץ כובע מחמם, זה נכון. אבל כובע שכזה יכול להוות אביזר אופנה משדרג הופעה או סתם פריט לבוש שעושה שמח (מה שתמיד טוב!). ואם טסים לבלות בארצות קרירות יותר, זה בכלל שוס.

חייבת להודות שבמשך רוב חיי, לא הרבתי ללכת עם כובעים. הראש שלי קטן יחסית (ברצינות גמורה) ורוב הכובעים לא החמיאו לפניי וגרמו לי להראות מגוחכת. אבל אז הגיעו ימים מופלאים בהם יבאתי כובעים חמודים לארץ, ולבסוף בחרתי מתוכם שלושה שמעטרים עד היום את ארוני. נכון, לא יצא לי להשתמש בהם כבר יותר מחצי שנה כנראה, אבל כשיהיה קר מספיק זה בהחלט יעשה לי שמח לצאת עימם החוצה ולהתכרבל עם עצמי.

פררמאו..? (מודלית: רעות עובדיה)

פררמאו..? (מודלית: רעות עובדיה)

ישנם כובעים קצרים יותר וארוכים יותר. תמיד טוב שיש משניהם, ככה שאפשר יהיה לבחור את המתאים לצרכי היציאה הספציפית, אבל לפעמים אין ברירה אלא להסתפק באחד. כשתכננתי את טיסתי לשוודיה (אי שם בפבואר, מינוס X מעלות), הבאתי כובע בודד. היה זה כובע קצר יחסית, כך שלא היה מסורבל, אך כיסה את האוזניים כראוי. חייבת להודות שאם לא הייתי לוקחת אותו עימי, ככל הנראה הייתי חוזרת בלי אוזניים. אבל למזלי, רצה העולם ובאותו השלב כבר היה בארוני כובע אחד לישועה.

לאוזניים שלום. (מודלית: רעות עובדיה)

לאוזניים שלום. (מודלית: רעות עובדיה)

גם בארץ, למרות שמזג-האוויר העיקרי כולל 'חם', 'חם', 'עוד יותר חם', ו'כל-כך חם שהגהנום התקשר לבקש את מזג-האוויר שלו בחזרה'… מדי-פעם אנו נקלעים למזג אוויר חורפי מספיק בכדי לחוש איזו צמרמורת או שתיים. אז, הו-אז, זה-הוא זמן אידיאלי לשלוף את הפנדה מהארון (כי ברור שיש לכם כובע פנדה בפנים), לשים מגפיים, לצאת בריצה אל הגשם ולקפץ בין שלוליות!

ואם זה לא מלהיב אתכם, דמיינו את שרון החביבה מהתמונה הבאה עושה את שתארתי.

(מודלית: שרון כהן)

(מודלית: שרון כהן)

לסיכום: יש שאומרים שאם תשמור על כפות הרגליים והראש שלך מחוממים, לא יהיה לך קר. אני עדיין שוקלת לנסות להסתובב בנעלי בית וכובע פלאפי (בלבד) כשיגיע החורף. מה איתכם?

ערומה לפני המצלמה

אחד העיסוקים החביבים עליי בשעות הפנאי, כשיש כאלה, הוא צילום. אז איך הגעתי מצלמת למצולמת? התשובה בטקסט לפניכם. בנוסף לתשובות לשאלות נוספות כגון: למה ספציפית עכשיו, מה השינוי שעברתי, למה ערום, איך אני מרגישה עם זה ואיך מגיעים לזה?

(צילום: רן פלד)

(צילום: רן פלד)

שעת סיפור
עד לא מזמן, סרבתי לדגמן. הציעו לי לא פעם, אנשים זרים או מוכרים, בתשלום ולא בתשלום, בלבוש או ללא – וסרבתי. הסנדלר הולך יחף והעדפתי להשאר מאחורי המצלמה ולא לפניה. האנשים היחידים שכן אפשרתי להם לצלם אותי, היו לרוב בני-זוג או חברים קרובים, ובדרך-כלל, זה היה מאולתר למדי או לחלוטין.

כך-או-כך, בתקופה בה ביליתי את רוב זמני חמושה במשקפי שמש ועם תחושה עקבית שהנני חייזר בין בני-אנוש, התחילה לחלחל בי תחושה חדשה. רציתי להבריא יותר מהכל, אבל רציתי גם להבריא בכדי שאוכל להנציח את עצמי, כמו שאני אמורה להיות. להנציח את עצמי כאדם, ולא כיצור השבור שהייתי. באיזשהו מקום, רציתי למצוא דרך להתעלות על התקופה המחרידה ההיא, ביצירת תמונות, זכרונות, ודברים חדשים בחיי. משהו שאוכל להסתכל עליו ולחייך, להבדיל מלהסתכל על תמונות מאותה תקופה שעושות לי חשק להצטנף בשמיכתי ולא לצאת.

(צילום: נועם דינר)

(צילום: נועם דינר)

כשהבראתי, נפתח בי משהו. הרגשתי שלמרות שיש לי עוד לאן להתפתח פיזית, אני מרגישה נוח עם עצמו כמו שאני. אבל זה היה מעבר לכך, ומעבר לתקופה חדשה. פתאום הכל נהיה "פשוט יותר", פחות תקוע. למרות שמרפי לפעמים עוד משחק איתי, ולמרות שלעיתים קורים דברים שהייתי יכולה בעבר קצת להתקע עליהם, פתאום הכל הרבה יותר "זורם" ונינוח. ומתוך הנינוחות הזו, החלטתי לקחת את אחת ההצעות שקיבלתי בעבר, ולהנציח – כמו שרציתי.

איך עושים את זה?
בישראל ישנו אתר צלמים די פעיל בשם פוטולייט, שם יש הכל מכל. כך ניתן לראות עבודות של צלמים באופן מסודר ולבחור את מי שמתאים לנו. לאחר שמצאנו, אפשר לפנות בהודעה או לנסות לדלות פרטים דרך חבר-צלם. וכמובן שכמו תמיד, אפשר פשוט לפנות למר פרצוף-ספר היקר ולבקש את שרוצים. בין אם מחפשים צלם לסשן הדדי כיפי, בתשלום כלפיו או בתשלום כלפי המצולמת. אישית, עבורי היה הכי פשוט לפנות לחבר שכבר הציע לי, הכרתי את עבודותיו וחיבבתי את אופיו.

(צילום: נועם דינר)

(צילום: נועם דינר)

למה זה טוב?
להצטלם – לרוב – אינה חובה, אלא זכות. לפעמים, להשלים עם הגוף שלנו הוא תהליך שדורש דחיפה, וסשן צילומים יכול להיות לעזר. גם אם זה דורש אומץ לעשות משהו שאולי איננו שלמים איתו לחלוטין, אחריו תגיע תחושת שחרור. לפעמים, אנחנו רוצים מזכרת. לפעמים פשוט כיף לנו לעבור את החוויה ולזכות לראות את התוצאות שאחריה. לפעמים אנחנו זקוקים לכסף, ולפעמים זה פשוט מתאים.

שמחה שאפשרתי לעצמי את החוויה הזו. היא הייתה נעימה, עם תוצאות חיוביות למדי, והכנסה חביבה גם יחד.

מוזיקה לאוזניי – Chicago

עד כה כתבתי על אומנים, טים מינצ'ין היווה את פתיחת הפינה ורג'ינה ספקור המשיכה אותה. אך הפעם אני רוצה ללכת לכיוון אחר, הפעם אקח אתכם לסיבוב בתוך פס-הקול של המחזמר ‘Chicago’.

שיקגו, 2002.

שיקגו, 2002.

'שיקגו' יצא לאקרנים בשנת 2002 עם צוות שחקנים מוכשר שעשה הכל בעצמו (כולל לשיר ולרקוד סטפס) ומורכב מסיפורי רציחות שבוצעו על-ידי נשים. השנים עליהן אנחנו מדברים הן שנות העשרים, אבל עם כמה שגם המראות וסגנונות הלבוש היו מלבבים ומעניינים, הנושא הוא מוזיקה בכלל וג'אז בפרט.

פס-הקול של הסרט הינו תחושתי ורגשי כאחד בעיניי. שירי הג'אז הסוחפים בסרט מכניסים אותי הישר לתוך האווירה כך שכמעט אפשר להרגיש את ניחוח הכוהל באוויר ולחוש את החמימות בגרון. ובמקביל, שירים על מצבים עגומים יותר מחדירים בי תחושת הזדהות עם הדמות ורצון להצטנף בתוך השמיכה.

השיר הראשון שבחרתי הינו גם השיר הפותח את הסרט וההתניה שנבנתה אצלי בראש גורמת לי לחשוב אוטומטית על סקס או נשים חצי לבושות בכל עת בה זוכה אני להקשיב לו. אולי זה קשור לעובדה שזה די קרוב למה שרואים בזמן השיר, אולי לצלילה הסקסי להחריד של החצוצרה ואולי לקולה הממזרי של ולמה קלי (קתרין זיטה-ג'ונס – Catherine Zeta Jones). כך-או-כך, בסיום השיר, אני עם טעם של עוד.. מקווה שגם אתם.

קצת יותר אל תוך הסרט אנחנו נתקלים בשיר 'Funny Honey', אשר מוביל אותנו בשבילי קשרם הקלוקל של רוקסי הארט (רנה זלווגר – Renée Zellweger) ובעלה איימוס (ג'ון סי. ריילי – John C. Reilly). במהלך קולנועי מיוחד, רוקסי מבצעת את השיר על פסנתר בזמן שברקע אנו זוכים לראות את חקירתו של איימוס ואת הטמפרמנט עולה בהדרגה. המתיקות המעודנת שפותחת את השיר מתחלפת בבת-אחת בעצבים וזעם והשיר נגמר בהתאם ברצף קללות.

השיר הבא הוא כנראה השיר הסקסי ביותר בכל הסרט הזה, וחייבים לזכור שמדובר בסרט סקסי למדי. אומנם מדובר פה על רצח, סכינים ורעל, אבל בחורות עם אגרסיות יכולות לעיתים להיות סקסיות אף-יותר מבדרך-כלל (אפילו אם זה רק משחק). כל אחת מהדמויות המשתתפות בשיר "מבורכת" בצליל המסגיר את הדרך בה רצחה (לכאורה) את הבחור חסר-המזל ובנוסף, הליריקה מתובלת בהומור.

אחד מהשירים האהובים עליי באופן עגום הינו שירו העצוב של איימוס. כל הסקסיות שנבנתה בי מתחלפת בבת-אחת בעצבות ותחושה שעבור אחרים אני בלתי נראית. זה אינו שיר קצבי ולוהט, אך מקומו בליבי שמור עקב הליריקה הנוגעת וקולו העדין והמתנצל של איימוס.

השיר האחרון איתו אני רוצה להשאיר אתכם אומנם הוקלט, אך ירד בעריכה. הוא מדבר על דברים שמציקים גם לי, בעיקר כשאני בישראל. מזכיר לי שאפשר ואף כדאי קצת אחרת, גם אם אחרים לא ילכו באותה הדרך. ולמרות הליריקה רווית הקללות, אני מוצאת בשיר הזה עדינות כלשהי.

מקווה שהשארתי אתכם עם חשק לצפיה בסרט או עשיית פעילות ארובית מסויימת…