אני לא חוגגת ימי הולדת, גם לא חגים. לא צמה ביום כיפור, לא עומדת בצפירה. לא נזכרת בשואה ביום לזכרה, לא עושה משהו מיוחד ליום השנה של מערכת יחסים זו או אחרת ולא קונה לאמא מתנה ביום האם.. פשוט כי זה לא מסתדר בקו אחד עם מה שאני מאמינה בו.
לא!
שעת סיפור
בשישי האחרון נאלצתי לבלות, בלית ברירה, כעשרים דקות עם אדם שמאמין באופן אדוק באלוהים. למה כותבת נאלצתי, כאשר עם אבי היקר אני מבלה מרצון כשעתיים-שלוש בשבוע? כי לבחור המדובר הייתה בעיה עם חוסר האמונה שלי. 'העם היהודי', הוא אמר, 'בניגוד לכל עם אחר, הוא בעצם אחד. כל אדם מייצג תא בגוף'. 'ואם תא אחד חולה', הוסיף בכוונה ברורה לאלו שאינם מאמינים, 'כל הגוף חולה'.
אני לא מסכימה איתו. חושבת שהרבה אנשים גם טוענים שאינם מסכימים איתו. ושלכפיה אין מקום. ועדיין, מרגישה שמרבית האנושות (או הישראלים, באופן ספציפי), שכחו את אותו משפט נחמד 'חיה ותן לחיות'. למעשה, עקב חוסר רצוני לחגוג או להתאבל בימים ספציפיים עליהם החליטו אחרים, אני חווה זאת על בשרי (פעם-אחר-פעם-אחר-פעם).
תנו לחיות בשקט.
להסביר? בבקשה:
אז כמו שאמרתי בפסקה המודגשת, אני לא חוגגת ימים ספציפיים וחגים או מתאבלת באלו שאמורים להיות עצובים. אני כן, מנגד, נזכרת לפעמים בעצב במאורעות נוראיים שסבתי ושכמותה נאלצו לעבור לפני שהגיעו ארצה. נזכרת לעיתים בכעס באנשים שהכרתי (או שלא) ונהרגו בפיגוע זה או אחר. כן מזכירה לחשובים לי שהם כאלה, ואף נותנת להם מתנה אם מתחשק ואפשר. ולגבי כפרות, משתדלת "פשוט" לא לעשות דברים שדורשים כפרה. כל אלו לא הופכים אותי לפחות בן-אדם, רק לחופשי יותר. אדם שעושה את אשר הוא מרגיש לנכון, ולא משתמש ביומן בכדי לזכור לאהוב, לבכות, להתנצל או לפנק.
אבל איכשהו, לרוב האנשים זה חורה. חורה שאני לא עומדת בצפירה. אז יצעקו עליי, במקום לעמוד בשקט ולהתעסק באבל שלהם.
חורה שאני לא חוגגת ימי הולדת. אז מנסים לחגוג לי בכח. על הקיר שלי בפרצוף-ספר, בהודעות טקסט, בשיחות (שלא נענו) ובניסיונות חוזרים ונשנים להוציא אותי במיוחד באותו יום.
חורה שאני לא חוגגת חגים. לכן מתעצבנים עליי כשאני לא אומרת 'חג שמח' בחזרה, פשוט כי איני מאמינה בזה.
לא אבוז לאדם על אמונתו או צורת חשיבתו. לא אסיח דעתו של אדם בצפירה באופן מכוון. לא אנסה לגרות אדם באמצע צום. אבל כן מאמינה שיש לי את הזכות לבחור במה להאמין ואיך להתנהל. מתי להתעצב על מותם של אלו ומתי להרעיף אהבה על אחרים.
סתם עוד יום.
לא אכפת לי, בחיי, ממה שאחרים חושבים. לא צריכה שאחרים ישנו דעתם לשלי. לא מחפשת שיאמרו שאני צודקת. לא זקוקה לקהילה או אישור של אחרים הנוהגים כמוני. כל מה שאני באה לאמר, אם לפשט זאת עבורכם, הוא 'חיה ותן לחיות'. גם אם משהו ממש חשוב לכם, כפיה היא לא הדרך. גם אם אתם חושבים שאדם אחר מתנהג, חושב, או מאמין במשהו מטופש, או שאינו הגיוני עבורכם בשום צורה – כבדו אותו. אל תנסו למנוע מאחרים את בחירתם החופשית, גם אם אינכם מסוגלים לתפוס או להבין את אותה הבחירה.
ובשורה התחתונה, דיר-באלק אתם כותבים לי מזל-טוב על הקיר ביום הולדת, קאפיש?
אופל למחשבה 