רציתי לזחול מתחת לסלע…

לכולנו יש, לעיתים, תקופות "פחות טובות". ולכל אחד, ולכל סיטואציה, דרכי התנהלות שונות המתאימות יותר ומתאימות פחות. חלקנו מקיפים עצמנו באנשים כשרע לנו, כי זה מקל על העמדת הפנים או עוזר להתעמת עם מה שמפריע בזמן שמישהו עומד מאחורינו ותומך בנו. וחלקנו.. לפעמים פשוט מתכנס פנימה, בחיפוש אחר כונכיה, סלע, או מבצר שמיכות שיסתיר את מה שאנחנו עוברים.

להתראות פרצוף-ספר, שלום סלע.

השנה האחרונה, לא הייתה השנה שלי. זה משהו שפשוט קורה לפעמים… אתה מסתכל אחורה ומבין שרוב הזמן, בעיקר ניסית להשאר עם הראש מעל המים. אך המים לעיתים סוחפים מדי, ופתאום מחלחלת ההבנה.. אולי הזרם צריך להקטע, בברוטאליות אפילו, בכדי שתוכל לנתב את עצמך מחדש.

אז בהחלטה מודעת, קטעתי את החיים שלי. צמצמתי אותם למה שהיה הכרחי. עבודה, אימונים ושלושה אנשים קרובים. וזה עבר, והצלחתי להתמקד ולהצמיח דברים שהיו חשובים לי. אבל בשלב מסויים, הבנתי שזה לא מספיק. שמשהו מפריע למחשבות שלי לצוף, להבנות להגיע ולי למצוא את הקלף הארור הזה של 'שינוי כיוון'. ובשביל למצוא אותו, צריך שקט.

אז סגרתי את הפרופיל.
נכון, זה כולה פרצוף-ספר. ונכון, כבר קרה בעבר שסגרתי את הפרופיל. אבל הפעם זה היה שונה.
עד כה, פרק הזמן הארוך ביותר בו הייתי ללא הפרופיל מרגע פתיחתו, היה שבוע לערך. אבל השבוע הראשון עבר.. ולא רציתי לחזור. ועוד שבוע עבר.. ועדיין לא הרגשתי את התחושה שזה מספיק.
נכון, היו מליון סיבות, פרקטיות, לחזור. כל פעם אחת אחרת. אבל החלטתי שאחזור כשארצה, ולא מצורך. לכן.. גם חודש וחצי אחרי הסגירה, אני עדיין בלי. עובדת על שינוי ומקווה שהפירות יקדימו לבוא.

בתחושה שלי הניוז-פיד בו אנו מעיינים זהה לטלוויזיה בה היינו מעבירים ערוצים למרות שאין דבר לראות – שניהם הסחות דעת. ובעיניי, לא מוצלחות במיוחד. ובכל-זאת, אנו נשארים דבוקים למסך, מעדיפים שלא להקשיב לפיד הכה קרוב שנמצא בראשנו. שרק מחכה שנקשיב.

האמת היא, ששום-דבר רע לא יקרה אם נסגור את המחשב, נכבה את הטלוויזיה ונחכה כמה רגעים. סביר להניח שמתוך השקט יצופו להן מחשבות ודברים שרק חיכו לרגע בו נהיה פנויים מחשבתית עבורם.
בנוסף, אני גם יכולה להבטיח לכם, שהאנשים שרוצים אתכם בחייהם, יתקשרו איתכם גם בדרכים המיושנות של דוא"ל, הודעות טקסט, ושוד ושבר – אפילו שיחות קוליות.

חיינו לפני שמארק הכניס אותנו למערכת מרושתת היטב של אנשים שהכרנו, רצינו להכיר או לזרוק מצוק. אומנם כיום, להבדיל מלפני שמונה שנים, את רוב האינטראקציה אנחנו עושים און-ליין בפרופיל שלנו. . בין אם מדובר בפרסום תמונות מחיינו, יצירת קשר עם אנשים או חברות, הזמנות לארועים ופרסום הגיגים רנדומליים. ואני אכן מוצאת את פרצוף-ספר ככלי מעולה למגוון דברים. אבל כלים לא אמורים לשלוט בנו, להיות מרכז חיינו או הדבר עליו איננו יכולים לוותר כי אנו חוששים שבלעדיו, לא ישאר דבר.

אז זחלתי מתחת לסלע פרהיסטורי, בו יש דואר אלקטרוני וטלפון סלולרי, אך אין פרצוף-ספר.
וגיליתי מעין נובע של מחשבות ואנשים שנדחקו הצידה, פשוט כי האכלתי את המוח שלי בשטויות.

העולם לא עוצר מלכת כשמתנתקים מהזרם, הוא פשוט מסנכרן את עצמו לקצב אחר.

לפעמים צריך לדעת לעצור.

לפני עשרה חודשים, בתום מערכת היחסים הזוגית השישית שלי, החלטתי לעצור. בחרתי לקחת הפסקה ממערכות יחסים, בכדי להבין עם עצמי נקודות כשל מסויימות שצצו באופן עקבי ברוב המערכות שהיו לי עד אותו יום. מעבר לקונספט שהפריע לי, לא יכולתי לשרטט קווים ברורים לנקודות ולמה שמניע אותן וגם לא היה תאריך יעד. רק ידעתי שאין בי רצון להמשיך ולשחזר את ההיסטוריה… אז יצאתי לפגרה, בידיעה שלמערכת היחסים הבאה – אכנס מפוכחת ומפוקסת יותר.

love-love-love, לא עכשיו. (צילום: נועם דינר)

 זה דבר אחד לומר 'אני רוצה להבין ולשנות' ודבר אחר באמת לקדם את זה. אבל במהלך הזמן שעבר מאז, באופן שאני מוצאת פלאי, צצו מולי עוד ועוד דברים. הנקודות כמו צפו אל פני השטח והקווים המחברים בניהן החלו להתוות כקורי עכביש. נדמה היה שכל שהייתי צריכה, הוא לבקש. לא הייתה דרישה, או תחושת אילוץ באוויר. כל דבר הגיע בזמנו, תובנה-אחר-תובנה הצטרפו והתאגדו לכדי פאזל.
התנועה המתמדת ליטפה אותי ונטעה בי מוטיבציה להמשיך וזה היה נעים. מרגש, אפילו.

לא הרגשתי חוסר במערכת יחסים זוגית, ההבנה המלאה שאני לא במקום הנכון לזה איפשרה לי להיות בנקודת מוצא מנטלית רגועה ונינוחה. ובלי נקודת המוצא הזו, התובנות הללו, לא היו מגיעות.
התחושה הייתה שדברים טובים מגיעים למי שמחכה, ולי – יש סבלנות.

Here I go again, on my own… (צילום: יניב חפץ)

זו הייתה (ועודנה) תקופה פוריה, של צמיחה ועושר. הן מבחינה מנטלית, והן מבחינה פיסית ואישית.
במהלך התקופה הזו, פיניתי זמן ואנרגיה לאימונים, חברים, צילומים, קונדיטוריה ושיפור חיי באופן כללי. ובמקביל, המטרה לשמה יצאתי לפגרה, לא נמוגה, אלא הייתה שם כל הזמן. חלק בלתי נפרד.
לעיתים, בשיחות מעמיקות, התשובות שחיפשתי סטרו לפני. זה הימם אותי לרגע, אך מיד התעשתתי והנחתי את החתיכות הנוספות למקומן בציפיה להמשך.

אין לי ספק שלא הייתי יכולה לעשות זאת, להגיע לנקודה בה אני נמצאת כיום, מבלי לעצור.
אין לי ספק שהעצירה הזו, הייתה בדיוק הדבר שהייתי צריכה.
ואין לי ספק שלא הייתי יכולה לנצל את העצירה הזו כשם שניצלתי, בלי עזרתם של חבריי.
בהסתכלות אחורה, אני יכולה לחבר את הנקודות. דברים מעולם לא נראו ברורים יותר.

לפני שבוע, לקחתי פגרה נוספת. סגרתי את פרופיל הפרצוף-ספר שלי.
למי מכם שלרגע הרגישו מרכז העולם וחשבו שטרחתי למחוק או לחסום אותם, זה לא היה המצב. התחשק לי, בער בי אפילו – אז סגרתי. ובחיי, זו הייתה החלטה נבונה.
מספר דברים התרוצצו לי בראש בתקופה האחרונה, ללא פריקה. מספר דברים נותרו ברשימת המטלות שלי, מבלי להגיע לידי ביצוע. התקיעות הפריעה לי. אז עשיתי פינוי בינוי.
בתור התחלה פיניתי את המוח שלי מסטטוסים קצרים, שברים של מחשבות – וכתבתי לעצמי, באריכות. פיניתי את רשימת הקשר שלי, שכיום רזה בכ-400 אנשים. פיניתי את תיבת הדואר הנכנס שלי, ובדרך זכיתי לעבור על תכתובות רוויות זכרונות, שהספקתי לשכוח. כתבתי טקסט שאת המשפט הראשון שלו, והראשון בלבד, הרצתי בראשי אין-ספור פעמים בשבועות האחרונים.
אבל בשורה התחתונה, אם היה משהו שהיה צריך להשתחרר, הוא ההבנה שהסיבה לפגרה היזומה ממערכות היחסים, התפוגגה לה. הגעתי לרגע בו התקדמתי ככל שביכולתי להתקדם בכוחות עצמי ובעזרת הסובבים אותי.והנני מוכנה לעבור מהתאוריה – לפרקטיקה.

I'm ready now. (צילום: רן פליישר-פלד)

זו הייתה דרך ארוכה, לא פשוטה – אך מתגמלת. אני מודה על מה שהכניס דברים לפעולה. ומודה לחבריי שתמכו למרות שלא ידעתי להסביר בדיוק למה, איך ומה צריך לקרות.

 אני גרסה טובה יותר של עצמי ויש עוד הרבה לאן לגדול.

לא מחפשת זוגיות

שלום, אני אופל ואני לא מחפשת מערכת יחסים זוגית.
אין לי שום-דבר ממשי נגד זה. האמת-היא שהייתי בשש מערכות יחסים כאלה (כאשר ההגדרה למערכת יחסים שכזו, מעבר להיות הקשר מוגדר כזוגי, כוללת מינימום חצי שנה יחד ואהבה הדדית). אבל כיום, אני לא חפצה בכך. אם תגיע זוגיות, תכה בראשי עם נבוט ותגרור אותי למאורה, כנראה שאזרום. אבל לאחרונה הגעתי להבנה בלתי ניתנת להתעלמות, שזה לא מה שמתאים לי כרגע.

דובון בודד.

אם לומר זאת באופן פרקטי, אין לי זמן לזה. נכון, כשיש רצון – יש יכולת וכל שאר הקלישאות על פילים ותרנגולות. אבל כשבשבוע אתה עובד 6-7 משמרות, מתאמן 3 פעמים, לומד קונדיטוריה, רואה לפחות צד הורי אחד, עושה ארוחה לחברים, עושה סקס (סידורים-קניות-ספונג'ה), קם בבוקר בשעה שתכננת, אוכל את מה שקבעת לעצמך לאכול, מנהל חיי חברה בריאים ומתפרע כשאתה רואה לנכון.. להתחיל מערכת יחסים חדשה דורש לוגיסטיקה לא מעטה. אני לא מתבכיינת, אני אוהבת (!) את העובדה שאלה החיים שלי. אני אוהבת ללכת לעבודה, לקורס, לחדר-הכושר ואז הבייתה, ולדעת שלא משנה כמה אני תשושה בסוף-היום – עמדתי במה שהצבתי לעצמי. אני אוהבת לדעת שלא משנה כמה קאפקייקס, ממרחי לוטוס/ חמאת בוטנים ומאנצ'יז יש אצלי בדירה – אני אוכלת את מה שהחלטתי שמתאים לתזונה שלי. ואני יודעת שלהרבה אנשים יש חיים עמוסים ומלאים, והם כן מצליחים לפנות מקום למערכת יחסים. את הבעייתיות הלוגיסטית ניתן לפתור, אבל עם הסתייגות. אם אתה מעוניין שמערכת היחסים הזו תהיה מאוזנת, ופעם-אחר-פעם-אחר-פעם חזרה ההיסטוריה ויחד-עימה מערכת יחסים עם נטיה חדה לצד מאוד מסויים, הגיע הזמן לעשות בדק-בית ככל הנראה.

הממ… (צילום: לנור טירס)

אז אי-שם לפני כחצי שנה, עשיתי בדק-בית. ושוב שלום, אני אופל ומערכות היחסים שלי היו ברובן לא מאוזנות באופן קיצוני. לא אומרת את זה לרעתם או טובתם של אלו שחלקו איתי את מערכות היחסים המדוברות, אבל! אם החלטתי שבמערכת יחסים מאוזנת אני חפצה (וזה המצב נכון ללפני חצי שנה ואף לעכשיו), כנראה שכדאי שאעשה טיפול שורש, כי 'זה לא אתה, זה אני', אשכרה תקף כאן.

אז כבר כחצי שנה שאני בפגרה. ובמהלך התקופה הזו, באופן מפתיע או שלא, הבנתי מספר דברים על עצמי. אחד מהם הוא.. שאני לא רוצה לשנות את היותי עצלנית-אגואיסטית שמצפה שיבואו אליה (למעט מקרים מיוחדים). דפוק? בהחלט. אבל עקב-כך שכרגע יותר חשוב לי לשמור על האיזון העדין בג'אגלינג שהוא חיי כרגע, לעשות כסף ולשמור על שפיותי (לא הכרחי)… אפשר לומר שלעבוד על עצמי ועל הזוגיות הלא קיימת שלי לא בדיוק ממוקם בראש מעיניי. מנגד, תמיד טוב לדעת על מה כדאי וצריך לעבוד.

היצור שמסתכל עלי במראה.

זה לא כל-כך נורא, אגב, להיות "לבד". בסך-הכל, אני די מרוצה מהיצור שמסתכל עלי במראה. ואמנם אני לא בת 18 יותר, אבל בהחלט מעדיפה לבחור להיות לבד על פני להכניס את עצמי לאותה הסיטואציה שוב.

ושוב.

ושוב.