לכולנו יש, לעיתים, תקופות "פחות טובות". ולכל אחד, ולכל סיטואציה, דרכי התנהלות שונות המתאימות יותר ומתאימות פחות. חלקנו מקיפים עצמנו באנשים כשרע לנו, כי זה מקל על העמדת הפנים או עוזר להתעמת עם מה שמפריע בזמן שמישהו עומד מאחורינו ותומך בנו. וחלקנו.. לפעמים פשוט מתכנס פנימה, בחיפוש אחר כונכיה, סלע, או מבצר שמיכות שיסתיר את מה שאנחנו עוברים.
להתראות פרצוף-ספר, שלום סלע.
השנה האחרונה, לא הייתה השנה שלי. זה משהו שפשוט קורה לפעמים… אתה מסתכל אחורה ומבין שרוב הזמן, בעיקר ניסית להשאר עם הראש מעל המים. אך המים לעיתים סוחפים מדי, ופתאום מחלחלת ההבנה.. אולי הזרם צריך להקטע, בברוטאליות אפילו, בכדי שתוכל לנתב את עצמך מחדש.
אז בהחלטה מודעת, קטעתי את החיים שלי. צמצמתי אותם למה שהיה הכרחי. עבודה, אימונים ושלושה אנשים קרובים. וזה עבר, והצלחתי להתמקד ולהצמיח דברים שהיו חשובים לי. אבל בשלב מסויים, הבנתי שזה לא מספיק. שמשהו מפריע למחשבות שלי לצוף, להבנות להגיע ולי למצוא את הקלף הארור הזה של 'שינוי כיוון'. ובשביל למצוא אותו, צריך שקט.
אז סגרתי את הפרופיל.
נכון, זה כולה פרצוף-ספר. ונכון, כבר קרה בעבר שסגרתי את הפרופיל. אבל הפעם זה היה שונה.
עד כה, פרק הזמן הארוך ביותר בו הייתי ללא הפרופיל מרגע פתיחתו, היה שבוע לערך. אבל השבוע הראשון עבר.. ולא רציתי לחזור. ועוד שבוע עבר.. ועדיין לא הרגשתי את התחושה שזה מספיק.
נכון, היו מליון סיבות, פרקטיות, לחזור. כל פעם אחת אחרת. אבל החלטתי שאחזור כשארצה, ולא מצורך. לכן.. גם חודש וחצי אחרי הסגירה, אני עדיין בלי. עובדת על שינוי ומקווה שהפירות יקדימו לבוא.
בתחושה שלי הניוז-פיד בו אנו מעיינים זהה לטלוויזיה בה היינו מעבירים ערוצים למרות שאין דבר לראות – שניהם הסחות דעת. ובעיניי, לא מוצלחות במיוחד. ובכל-זאת, אנו נשארים דבוקים למסך, מעדיפים שלא להקשיב לפיד הכה קרוב שנמצא בראשנו. שרק מחכה שנקשיב.
האמת היא, ששום-דבר רע לא יקרה אם נסגור את המחשב, נכבה את הטלוויזיה ונחכה כמה רגעים. סביר להניח שמתוך השקט יצופו להן מחשבות ודברים שרק חיכו לרגע בו נהיה פנויים מחשבתית עבורם.
בנוסף, אני גם יכולה להבטיח לכם, שהאנשים שרוצים אתכם בחייהם, יתקשרו איתכם גם בדרכים המיושנות של דוא"ל, הודעות טקסט, ושוד ושבר – אפילו שיחות קוליות.
חיינו לפני שמארק הכניס אותנו למערכת מרושתת היטב של אנשים שהכרנו, רצינו להכיר או לזרוק מצוק. אומנם כיום, להבדיל מלפני שמונה שנים, את רוב האינטראקציה אנחנו עושים און-ליין בפרופיל שלנו. . בין אם מדובר בפרסום תמונות מחיינו, יצירת קשר עם אנשים או חברות, הזמנות לארועים ופרסום הגיגים רנדומליים. ואני אכן מוצאת את פרצוף-ספר ככלי מעולה למגוון דברים. אבל כלים לא אמורים לשלוט בנו, להיות מרכז חיינו או הדבר עליו איננו יכולים לוותר כי אנו חוששים שבלעדיו, לא ישאר דבר.
אז זחלתי מתחת לסלע פרהיסטורי, בו יש דואר אלקטרוני וטלפון סלולרי, אך אין פרצוף-ספר.
וגיליתי מעין נובע של מחשבות ואנשים שנדחקו הצידה, פשוט כי האכלתי את המוח שלי בשטויות.
העולם לא עוצר מלכת כשמתנתקים מהזרם, הוא פשוט מסנכרן את עצמו לקצב אחר.
אופל למחשבה 