רק על עצמי – מפלוס למינוס

מכירים את הרגעים האלה, בהם חייבים לשאול או לבקש דבר-מה, למרות שאינכם רוצים? אז כזה. לפניכם הסיפור של 'איך הגעתי מפלוס יפה אל המינוס המפחיד תוך שנה וחצי'.

במוד לעסקים. (צילום: דן עופר)

במוד לעסקים. (צילום: דן עופר)

שעת סיפור
את חשבון הבנק שלי פתחתי מאוחר יחסית, בגיל 19, מסיבות לא חיוביות. גם כשכבר פתחתי, השתדלתי להשתמש כמעט אך-ורק במזומן שעלי, ולא באשראי. עבדתי בעבודות עם משכורת נמוכה יחסית, אך בעזרת הרבה חישובים וכח רצון מהגהנום, הצלחתי לשמור על ראש מעל המים למשך תקופה ארוכה.
ריסנתי את עצמי בהכל כמעט: אלכוהול, הופעות, סרטים, מסעדות, הצגות ועוד, אם זה עולה – אני לא שם כנראה. מדי פעם הייתי מרשה לעצמי איזשהו פינוק, מודה. אבל למעשה, הרצועה שלי לעצמי הייתה כה קצרה, שכאשר החלטתי לשחרר  אותה לאחר תקופת הצנע הארוכה שלי, היא פשוט עפה לי מהיד.

להסביר? בבקשה:
בגיל 25, לאחר שהתפוטרתי ממשרד הפרסום בו עבדתי, החלטתי לפתוח עסק עצמאי. חשבתי שיהיה נחמד לעשות נסיון, עד הטיסה שלי לפריז (חודשיים מאוחר יותר), ואם לא ילך – אחפש עבודה כשכירה לכשאשוב. בסה"כ, כחודשיים לנסות משהו חדש, לא נשמע כאסון כה נורא אם בילית את חמש השנים האחרונות בלחיות בצורה (כמעט) הכי מצומצמת שיכולת.

חוגגת את החופש בשוודיה. (צילום: לנור טירס)

חוגגת את החופש בשוודיה. (צילום: לנור טירס)

אז פתחתי עסק (כולל עוסק פטור, עמוד בפרצוף-ספר וכו'), טסתי לפריז וחזרתי לארץ עם הבנה. הבנה שמתוך מסגרת העבודה בתור שכירה, לא יכולתי לראות כמה אומללה הייתי. הרגשתי שאני פשוט לא יכולה לחזור לעבוד בתור שכירה, שאם אעשה זאת, זה יעשה אותי חולה. נחושה לעשות מה שביכולתי בכדי לעזור לעצמי ולעסק, ניסיתי לתת פוש, כה רציתי שיצליח. אך עיוורת מהחופש הפתאומי, כל התנהלותי השתנתה. התחושה הייתה שאין גבולות, שיש כסף (כי היה) ויהיה בסדר (כי עשיתי חישובים). קבעתי טיסה פתאומית לשוודיה כי לא קיבלתי את הסיפוק שרציתי מהטיסה לפריז, נהניתי מהעבודה עם לקוחות העסק וחגגתי על השעות הפנויות וחוסר הצורך לעבוד תחת בוס.

כמו הרבה עסקים קטנים בארץ, ההכנסות לא עלו על ההוצאות. במקביל, מצבי הבריאותי התדרדר לאיטו (פוסט בנושא בשבוע הבא), אך החלטתי שאי-אפשר עוד, לא רציתי להגיע למינוס. אז חיפשתי עבודה בתור שכירה, ומצאתי. שמחתי על כך והגעתי כל בוקר עם אנרגיות חיוביות, לא משנה כמה מעצבנת הייתה הדרך. וגם אם פחות הלך לי, אמרתי לאחמ"שית 'יום אסל, יום באסל', בחיוך שאומר 'מחר?
מחר יהיה יותר טוב'.
לצערי, לא זה מה שקרה. שבועיים לתוך תחילת העבודה, החמיר מצבי הבריאותי כל-כך שלא יכולתי לצאת מהמיטה. חשבתי שזה סתם כמה ימים ויחלוף, אך המצב רק החריף-והחריף. ובמשך כחצי שנה, בקושי יצאתי מהבית. וגם את המכירות של העסק שלי, בקושי יכולתי לנהל לפעמים. "מזלי" היה שבמהלך התקופה הזו, סבתי החליטה להעביר אליי סכום נאה של כסף וזה החזיק אותי לתקופה מעל המים.
עכשיו, כחודשיים אחרי חזרתי לשוק העבודה, כבר מאוחר מדי. ואני מוצאת את עצמי נאלצת ללוות כסף מאבא שלי.

אני ואבא. (צילום: תום רז)

אני ואבא. (צילום: תום רז)

מבחינתי, נכשלתי. אני בזה לעצמי על כך שהגעתי למצב הזה.
כהרגלי, אני מלאה חישובים ותקווה, אבל יחד עם זה, פאסימיות. בכל-זאת זוכרת היכן אני.

מי יתן ובעוד חצי שנה מעכשיו, תקראו פוסט שמספר על שובו של הפלוס (אמיתי ולא מזוייף).