מאמונה עיוורת לאמונה עצמית, מחוסר עמוד שדרה לביצים מברזל, ממציאות דתית לגילויים נרחבים ומשתיקה ארוכה לצעקה חד. אם אי-פעם תהיתם מה גרם ליציאה שלי מהדת. או אם אפילו לא ידעתם שהייתי בשביל לחזור. אני מנחשת שהפוסט הזה יעניין אתכם.
תנ"ך? לא בשבילי.
שעת סיפור
עד היותי בת 12, האמנתי באופן עיוור בכל מה שהורי אמרו לי. הם אומרים שקיים אלוהים? אז קיים אלוהים. זה ברור, תורה מסיני ואין מקום לשאלות. אני אפילו זוכרת את עצמי יורדת לסלון ומדליקה טלוויזיה בשבת, בטעות. הצטערתי עד עמקי נשמתי על הפשע הנוראי עשיתי ואף אילתרתי מלמול תפילתי כלפי התקרה. באותה התקופה, הכל היה בסדר. לא חשבתי על כלום מעבר למה שנאמר לי, לא שאלתי שאלות, לא פקפקתי. פשוט הלכתי בדרכם של הוריי. עד שיום אחד, זה הכה בי. לראשונה בחיי, הוריי בחרו משהו שלא התאים לי. לא התאים לי באופן כה חזק, שלא יכולתי לעבור על זה בשתיקה. לא יכולתי להתעלם מכך ולא יכולתי להעמיד פנים שהם צודקים, עבורי.
זה היה אחרי שביליתי שנתיים בבית-ספר חילוני, סיימתי את כיתה ו' ובאופן מובהק – פשוט לא התאמתי. המחנכת המליצה לשלוח אותי לתיכון דתי, והוריי הסכימו. אני, מנגד כבר הבנתי שאין איך לנצח, הרי גם לבית-הספר הדתי לא באמת התאמתי. ניסיתי לומר מה אני חושבת, אך נתקלתי בקירות. אחרי שלושה בתי-ספר שבדקנו, הוריי עשו את החלטתם ואני רתחתי מזעם. טרקתי דלתות, צעדתי הלוך-ושוב בעצבים בחדרי ולבסוף פרצתי לחדר והכרזתי מלחמה. 'כשאתם קובעים לי ללמוד שם, אתם קובעים לי גורל של סבל', אמרתי בעיניים רושפות, 'אבל אתם יודעים מה? אתם תסבלו יותר'. דרמת נעורים, גם לי היה את זה. אבל גדלנו משם.
גם היא חזרה בשאלה. (אמא)
להסביר? בבקשה
הכרזתי מלחמה ואכן עמדתי בכך. במהלך השנתיים הבאות, אותן ביליתי בבית-ספר דתי, עשיתי די הרבה בכדי שירצו להעיף אותי. הגעתי עם חצאית וחולצה ארוכה, אך ברגע שדרכה רגלי מחוץ לשער, נשארתי עם ג'ינס קרוע וגופיית בטן. הברזתי, עישנתי, לבשתי פלטפורמות ושמלות צמודות שלא משאירות מקום לדמיון. צבעתי רק חלק מהשיער שלי והבלטתי אותו כמה שרק אפשר. נכשלתי בהצלחה בכל מקצועות התנ"ך (מהם היו ארבעה) ולעיתים אף נרדמתי בשעורים. במשך שנתיים כמעט, היו בטוחים הוריי בצדקתם ואני בטוחה בצדקתי. ביליתי ימים ולילות במחשבות על תשובות לשאלות שחברותיי כלל לא חשבו עליהן לפני שזרקו לאוויר את "דעותיהן" התמימות. נחושה לדעת לפני שאני מדברת, בכדי שחס וחלילה לא יוכלו לומר שיודעים טוב ממני. לבסוף, התרצו הוריי וחיפשנו בית-ספר חדש לשנה שאחרי. הרוחות נרגעו עם הזמן ולמדתי לגלות שהוריי הינם בין האנשים היותר תומכים ומקבלים. גם אם לא הסכימו איתי, הסכילו הם להבין שזו בחירתי ועמדו לצידי (או לכל הפחות, לא הפריעו לי יותר מדי).
כיום, אני מבלה עם אבי במסעדות כשרות. אימי כבר אינה דתיה. כנראה שלפעמים כשהחיים מכים אותך בפרצוף, יש להם סיבה טובה.
אופל למחשבה 