ערומה לפני המצלמה

אחד העיסוקים החביבים עליי בשעות הפנאי, כשיש כאלה, הוא צילום. אז איך הגעתי מצלמת למצולמת? התשובה בטקסט לפניכם. בנוסף לתשובות לשאלות נוספות כגון: למה ספציפית עכשיו, מה השינוי שעברתי, למה ערום, איך אני מרגישה עם זה ואיך מגיעים לזה?

(צילום: רן פלד)

(צילום: רן פלד)

שעת סיפור
עד לא מזמן, סרבתי לדגמן. הציעו לי לא פעם, אנשים זרים או מוכרים, בתשלום ולא בתשלום, בלבוש או ללא – וסרבתי. הסנדלר הולך יחף והעדפתי להשאר מאחורי המצלמה ולא לפניה. האנשים היחידים שכן אפשרתי להם לצלם אותי, היו לרוב בני-זוג או חברים קרובים, ובדרך-כלל, זה היה מאולתר למדי או לחלוטין.

כך-או-כך, בתקופה בה ביליתי את רוב זמני חמושה במשקפי שמש ועם תחושה עקבית שהנני חייזר בין בני-אנוש, התחילה לחלחל בי תחושה חדשה. רציתי להבריא יותר מהכל, אבל רציתי גם להבריא בכדי שאוכל להנציח את עצמי, כמו שאני אמורה להיות. להנציח את עצמי כאדם, ולא כיצור השבור שהייתי. באיזשהו מקום, רציתי למצוא דרך להתעלות על התקופה המחרידה ההיא, ביצירת תמונות, זכרונות, ודברים חדשים בחיי. משהו שאוכל להסתכל עליו ולחייך, להבדיל מלהסתכל על תמונות מאותה תקופה שעושות לי חשק להצטנף בשמיכתי ולא לצאת.

(צילום: נועם דינר)

(צילום: נועם דינר)

כשהבראתי, נפתח בי משהו. הרגשתי שלמרות שיש לי עוד לאן להתפתח פיזית, אני מרגישה נוח עם עצמו כמו שאני. אבל זה היה מעבר לכך, ומעבר לתקופה חדשה. פתאום הכל נהיה "פשוט יותר", פחות תקוע. למרות שמרפי לפעמים עוד משחק איתי, ולמרות שלעיתים קורים דברים שהייתי יכולה בעבר קצת להתקע עליהם, פתאום הכל הרבה יותר "זורם" ונינוח. ומתוך הנינוחות הזו, החלטתי לקחת את אחת ההצעות שקיבלתי בעבר, ולהנציח – כמו שרציתי.

איך עושים את זה?
בישראל ישנו אתר צלמים די פעיל בשם פוטולייט, שם יש הכל מכל. כך ניתן לראות עבודות של צלמים באופן מסודר ולבחור את מי שמתאים לנו. לאחר שמצאנו, אפשר לפנות בהודעה או לנסות לדלות פרטים דרך חבר-צלם. וכמובן שכמו תמיד, אפשר פשוט לפנות למר פרצוף-ספר היקר ולבקש את שרוצים. בין אם מחפשים צלם לסשן הדדי כיפי, בתשלום כלפיו או בתשלום כלפי המצולמת. אישית, עבורי היה הכי פשוט לפנות לחבר שכבר הציע לי, הכרתי את עבודותיו וחיבבתי את אופיו.

(צילום: נועם דינר)

(צילום: נועם דינר)

למה זה טוב?
להצטלם – לרוב – אינה חובה, אלא זכות. לפעמים, להשלים עם הגוף שלנו הוא תהליך שדורש דחיפה, וסשן צילומים יכול להיות לעזר. גם אם זה דורש אומץ לעשות משהו שאולי איננו שלמים איתו לחלוטין, אחריו תגיע תחושת שחרור. לפעמים, אנחנו רוצים מזכרת. לפעמים פשוט כיף לנו לעבור את החוויה ולזכות לראות את התוצאות שאחריה. לפעמים אנחנו זקוקים לכסף, ולפעמים זה פשוט מתאים.

שמחה שאפשרתי לעצמי את החוויה הזו. היא הייתה נעימה, עם תוצאות חיוביות למדי, והכנסה חביבה גם יחד.

רק על עצמי – עגילים כדרך חיים

אם תהיתם איזה עגילים יש לי, מדוע עשיתי אותם, כמה זמן עבר מאז, האם אני מתחרטת, כמה כאב והאם יש להם שימוש מלבד מראה, זה הפוסט עבורכם. מנגד, אם לא בא לכם לראות ערום, אני ממליצה לכם להמנע…

הפרוייקט הראשון שלי.

הפרוייקט הראשון שלי.

שעת סיפור
את העגיל הראשון שלי עשיתי בגיל 14, בטבור. סיפרתי לאמא יום לפני והיא אישרה, אבל ביקשה לספר לאבא. הוא לא היה כה מרוצה, אם לאמר בעדינות. אבל העתיד כבר נחתם מבחינתי, 'אבא, בכל מקרה אלך מחר לעשות את זה', אמרתי לו, 'אז עדיף שתסכים בכדי שלא נריב'.

זו הייתה רק ההתחלה.. לא נראה לי שאני או ההורים ידענו אז לאן המשיכה והרצון לתחושת שלמות יביאו אותי.

להסביר? בבקשה
לא כל-כך פשוט לגרום לאחרים להבין את החיבור הזה, החיבור שאדם מרגיש למשהו שאינו חלק מגופו, אבל לפי התחושה – צריך להיות. אתה מסתכל ויודע שמשהו חסר, לפעמים יודע להצביע בדיוק ולאמר מה ואיך, ולפעמים זה תהליך שדורש התחלה-דרך ובתקווה גם סוף מלווה בתחושת שלמות.

הפרוייקט השני שלי.

הפרוייקט השני שלי.

את גופי מעטרים 17 עגילים, חלקם איתי מעל לעשור. אין בי חרטה על אף-אחד מהם, רק געגועים לאחד שהורדתי (אל דאגה, הוא יוחזר), וכמיהה לאלו שעוד לא הספקתי לעשות.
עד גיל 20, הספקתי לחורר את הטבור שלי פעמיים, לעשות עגיל בשפה וספטום (לדוגמא, לחצו כאן) עם הרחבה (שירד עקב מחיצת אפי העקומה), לעשות סמיילי (לדוגמא, לחצו פה) פעמיים (פרפקציוניזם זה אנחנו – Take 1), לסיים את פרוייקט הלשון שדרש שישה חירורים עבור שלושה עגילים (פרפקציוניזם זה אנחנו – Take 2) ולסיים את פרוייקט האוזן שכולל שתי הרחבות ועגיל סטנדרטי (10 מ"מ, 6 מ"מ ו-1.6 מ"מ) בכל אחת.
בין כל אלה, העגיל שעשייתו הכי רצחה אותי, היה הספטום ככלל, וההרחבה בו בפרט. אחרי שעשיתי אותו, תרתי אחר סוג מסויים של עגיל שלא הצלחתי למצוא. עד שיום אחד ישבתי בסטודיו הקבוע שלי, הם בדיוק קיבלו סחורה, ושי -הפירסר המועדף עלי – הסתובב עם חיוך ממזרי ובידיו שקית קטנה. העגיל שחלמתי עליו היה בידיי!
רק 1.8 מ"מ הפרידו בנינו. כראוי, תקופת זמן כלשהי לאחר-מכן, הגעתי לעשות את ההרחבה. דמעתי כמו ילד שלקחו לו את הגלידה והלבנתי כמו קיר מסוייד. בכיתי-בכיתי, אבל כשהבטתי במראה, בין הדמעות – חייכתי. סוף-סוף, הגעתי לאן שדמיינתי (טוב, בערך…).

הפרוייקט השלישי שלי + הטבור הלא מושלם.

הפרוייקט השלישי שלי + הטבור הלא מושלם.

מעט אחרי שעברתי את גיל 20 (אחרי הבגרות המינית והמעבר לגלולות), החלטתי לסיים פרוייקט נוסף. פרוייקט הפטמות שלי כלל ארבעה חרורים ושתי פגישות. אחרי הכאב שחוויתי בראשונה, באמת שאין לי מושג מאיפה גידלתי את הביצים להגיע גם לשניה (שכמובן, כאבה יותר). על הפרוייקט הזה חשבתי כחמש שנים (אם לא יותר) לפני עשייתו, חיכיתי כי לא רציתי למהר כשהגוף עוד אמור להשתנות.

הצורך הזה, הרצון, טמון עמוק בתוכי. הוא מבוקר, יש לי זמן לחכות מכיוון שאני יודעת שבסוף הכל יקרה, אין צורך לרוץ. גם את פרוייקט הטבור (לו חסרים שני עגילים נוספים) ואת הספטום אביא למציאות, כשהזמן יהיה נכון.

בחרתי לא לחלום, אלא להיות. להפוך את עצמי לאדם שהצטייר בעיניי רוחי.