לפני עשרה חודשים, בתום מערכת היחסים הזוגית השישית שלי, החלטתי לעצור. בחרתי לקחת הפסקה ממערכות יחסים, בכדי להבין עם עצמי נקודות כשל מסויימות שצצו באופן עקבי ברוב המערכות שהיו לי עד אותו יום. מעבר לקונספט שהפריע לי, לא יכולתי לשרטט קווים ברורים לנקודות ולמה שמניע אותן וגם לא היה תאריך יעד. רק ידעתי שאין בי רצון להמשיך ולשחזר את ההיסטוריה… אז יצאתי לפגרה, בידיעה שלמערכת היחסים הבאה – אכנס מפוכחת ומפוקסת יותר.
love-love-love, לא עכשיו. (צילום: נועם דינר)
זה דבר אחד לומר 'אני רוצה להבין ולשנות' ודבר אחר באמת לקדם את זה. אבל במהלך הזמן שעבר מאז, באופן שאני מוצאת פלאי, צצו מולי עוד ועוד דברים. הנקודות כמו צפו אל פני השטח והקווים המחברים בניהן החלו להתוות כקורי עכביש. נדמה היה שכל שהייתי צריכה, הוא לבקש. לא הייתה דרישה, או תחושת אילוץ באוויר. כל דבר הגיע בזמנו, תובנה-אחר-תובנה הצטרפו והתאגדו לכדי פאזל.
התנועה המתמדת ליטפה אותי ונטעה בי מוטיבציה להמשיך וזה היה נעים. מרגש, אפילו.
לא הרגשתי חוסר במערכת יחסים זוגית, ההבנה המלאה שאני לא במקום הנכון לזה איפשרה לי להיות בנקודת מוצא מנטלית רגועה ונינוחה. ובלי נקודת המוצא הזו, התובנות הללו, לא היו מגיעות.
התחושה הייתה שדברים טובים מגיעים למי שמחכה, ולי – יש סבלנות.
Here I go again, on my own… (צילום: יניב חפץ)
זו הייתה (ועודנה) תקופה פוריה, של צמיחה ועושר. הן מבחינה מנטלית, והן מבחינה פיסית ואישית.
במהלך התקופה הזו, פיניתי זמן ואנרגיה לאימונים, חברים, צילומים, קונדיטוריה ושיפור חיי באופן כללי. ובמקביל, המטרה לשמה יצאתי לפגרה, לא נמוגה, אלא הייתה שם כל הזמן. חלק בלתי נפרד.
לעיתים, בשיחות מעמיקות, התשובות שחיפשתי סטרו לפני. זה הימם אותי לרגע, אך מיד התעשתתי והנחתי את החתיכות הנוספות למקומן בציפיה להמשך.
אין לי ספק שלא הייתי יכולה לעשות זאת, להגיע לנקודה בה אני נמצאת כיום, מבלי לעצור.
אין לי ספק שהעצירה הזו, הייתה בדיוק הדבר שהייתי צריכה.
ואין לי ספק שלא הייתי יכולה לנצל את העצירה הזו כשם שניצלתי, בלי עזרתם של חבריי.
בהסתכלות אחורה, אני יכולה לחבר את הנקודות. דברים מעולם לא נראו ברורים יותר.
לפני שבוע, לקחתי פגרה נוספת. סגרתי את פרופיל הפרצוף-ספר שלי.
למי מכם שלרגע הרגישו מרכז העולם וחשבו שטרחתי למחוק או לחסום אותם, זה לא היה המצב. התחשק לי, בער בי אפילו – אז סגרתי. ובחיי, זו הייתה החלטה נבונה.
מספר דברים התרוצצו לי בראש בתקופה האחרונה, ללא פריקה. מספר דברים נותרו ברשימת המטלות שלי, מבלי להגיע לידי ביצוע. התקיעות הפריעה לי. אז עשיתי פינוי בינוי.
בתור התחלה פיניתי את המוח שלי מסטטוסים קצרים, שברים של מחשבות – וכתבתי לעצמי, באריכות. פיניתי את רשימת הקשר שלי, שכיום רזה בכ-400 אנשים. פיניתי את תיבת הדואר הנכנס שלי, ובדרך זכיתי לעבור על תכתובות רוויות זכרונות, שהספקתי לשכוח. כתבתי טקסט שאת המשפט הראשון שלו, והראשון בלבד, הרצתי בראשי אין-ספור פעמים בשבועות האחרונים.
אבל בשורה התחתונה, אם היה משהו שהיה צריך להשתחרר, הוא ההבנה שהסיבה לפגרה היזומה ממערכות היחסים, התפוגגה לה. הגעתי לרגע בו התקדמתי ככל שביכולתי להתקדם בכוחות עצמי ובעזרת הסובבים אותי.והנני מוכנה לעבור מהתאוריה – לפרקטיקה.
I'm ready now. (צילום: רן פליישר-פלד)
זו הייתה דרך ארוכה, לא פשוטה – אך מתגמלת. אני מודה על מה שהכניס דברים לפעולה. ומודה לחבריי שתמכו למרות שלא ידעתי להסביר בדיוק למה, איך ומה צריך לקרות.
אני גרסה טובה יותר של עצמי ויש עוד הרבה לאן לגדול.
אופל למחשבה 