אבא שלי הרס לי את החיים

אבא שלי לא הכה אותי, הוא לא פצח כל בוקר בצעקות ולא אמר שאני תרוץ עלוב לבן-אדם. אבא שלי היה מורה למתמטיקה, איש צבא (בלשון המעטה), גבוה ונאה. הוא ידע לבשל טוב, לפתור כמעט כל בעיה ואף בנה את המיטה עליה ישנתי בילדותי. לכן, לא פלא שכאשר יצאתי "לעולם האמיתי" – התאכזבתי לגלות שרוב הגברים אינם כמו אבי… אפילו לא קרוב.

אבא בשנת 1969.

אבא בשנת 1969.

שעת סיפור
בעולם שלי, אני הדבר הכי נורמלי שקיים, כנ"ל גם למי שסביבי כמובן. לכן, אבא שלי היה מבחינתי מודל הגיוני לגבר. לא משהו יוצא מהכלל. בסה"כ, אדם חכם, עם ידע נרחב, אשר ניכר בחשיבה מחוץ לקופסא ובעל יכולות קולינריות. לא עלה בדעתי, שאבא שלי בעצם נמצא הרבה מעבר לסטנדרט.. שלא כל אחד היה בונה מיטה מאפס או חושב לבנות חדר נוסף משטח של סלון וארגזי פלסטיק.

אבא שלי לימד אותי הרבה. הוא לימד אותי לשמור על איפוק, להסתכל לבעיה בעיניים ולכל הפחות לנסות למצוא דרך לעקוף אותה. הוא לימד אותי למצוא את עצמי גם בארצות זרות, שתמיד אפשר להיות ילדים ושאף פעם לא מאוחר לשנות דברים.

אבא בשנת 71, בירקון.

אבא בשנת 71, בירקון.

להסביר? בבקשה
ישנן שתי אבני דרך עליהן ביכולתי להצביע כמקרה מלמד שאין דבר כזה 'מאוחר מדי'. בראשונה נתקלנו בהיותי בת 19. עד אז, לא היו לנו הרבה שיחות. בילינו מקסימום 5 דק' בלדבר אם היה מסיע אותי לאנשהו או הולך איתי לסופר והיה איזשהו מחסום שלא הצלחנו לעבור. משהו בתקשורת בנינו פשוט לא היה פתוח, או שאולי זה היה הוא שלא היה פתוח. כך-או-כך, גיל 19 הגיע, ואיתו – גירושי הוריי. שמחתי, מגוחך עד כמה שישמע. האמנתי שעדיף להם בנפרד.
יום אחד, הגיע אבי לעזור לי עם הגעה למרפאה עקב בעית ברכיים שהייתה לי, ולאחר-מכן הציע שנשב איפשהו. זה נראה היה לי תלוש באותו הרגע. על מה אנחנו כבר יכולים לדבר הרי… אבל ככל שהזמן עבר, גיליתי שהתשובה המתבקשת היא 'על הרבה'. בהיותו בן כ-58, גיליתי באבי אדם שונה מהאדם אותו הכרתי עד אותו רגע. ההתפתחות שלו כאדם הדהימה אותי, ועד היום אני מתמלאת תקווה מהמחשבה על כך.

אבא בשנת 2011, החולצה מזדהה עם תחושותיי.

אבא בשנת 2011, החולצה מזדהה עם תחושותיי.

אבן הדרך השניה לא איחרה לבוא, והופיעה בדמותה של אישתו הנוכחית של אבי – נוגה. אני יודעת שלא פעם שמעתי סיפורים על אנשים שמצאו את אהבת חייהם בגיל מבוגר. וזה לא שנגמרה בי התקווה והאמנתי שאבלה את שארית חיי מבלי לפגוש מישהו שיעשה לי טוב, כמו שהם עושים אחד לשני. אבל לראות את זה, חי מולך. לשמוע את האושר בקולו של אדם אהוב, לראות את המבט שלו בעודו מסתכל עליה… אין לכך תחליף. זו לא סתם אהבה, זה שקט ורוגע. זו התאמה, שנדיר למצוא. אבל כמו שהאבן הזו לימדה אותי, אפשרי.
נוגה אומרת שהיא מרגישה שהוא הרס גם לה, כי פתאום היא רגילה למישהו שדואג להכל. מישהו שגורם להכל להפתר, גם אם הדרך אינה בדיוק לפי הספר.

אני חושבת שאיכשהו, חלק מהתושיה שלו נדבקה בי. איכשהו, חלק מהאמונה הזו שבסוף הטוב יגיע אם תעזור לו לבוא חלחלה אליי. ואני מודה על כך שבזכותו, מעטים הם הרגעים בהם אני מרגישה באמת חסרת אונים. אבל העובדה שעם כל הגברים שיצא לי להכיר במרוצת השנים, את אלו שניחנו בתושיה בסדר-הגודל של אבי ניתן לספור על יד אחת, אני לא יכולה שלא לחשוב שאולי היה טוב יותר אם היה מציב רף פחות.. גבוה.

אבא, הרסת לי את החיים. אני אוהבת אותך.

רק על עצמי – סתם עוד יום

אני לא חוגגת ימי הולדת, גם לא חגים. לא צמה ביום כיפור, לא עומדת בצפירה. לא נזכרת בשואה ביום לזכרה, לא עושה משהו מיוחד ליום השנה של מערכת יחסים זו או אחרת ולא קונה לאמא מתנה ביום האם.. פשוט כי זה לא מסתדר בקו אחד עם מה שאני מאמינה בו.

לא!

לא!

שעת סיפור
בשישי האחרון נאלצתי לבלות, בלית ברירה, כעשרים דקות עם אדם שמאמין באופן אדוק באלוהים. למה כותבת נאלצתי, כאשר עם אבי היקר אני מבלה מרצון כשעתיים-שלוש בשבוע? כי לבחור המדובר הייתה בעיה עם חוסר האמונה שלי. 'העם היהודי', הוא אמר, 'בניגוד לכל עם אחר, הוא בעצם אחד. כל אדם מייצג תא בגוף'. 'ואם תא אחד חולה', הוסיף בכוונה ברורה לאלו שאינם מאמינים, 'כל הגוף חולה'.

אני לא מסכימה איתו. חושבת שהרבה אנשים גם טוענים שאינם מסכימים איתו. ושלכפיה אין מקום. ועדיין, מרגישה שמרבית האנושות (או הישראלים, באופן ספציפי), שכחו את אותו משפט נחמד 'חיה ותן לחיות'. למעשה, עקב חוסר רצוני לחגוג או להתאבל בימים ספציפיים עליהם החליטו אחרים, אני חווה זאת על בשרי (פעם-אחר-פעם-אחר-פעם).

תנו לחיות בשקט.

תנו לחיות בשקט.

להסביר? בבקשה:
אז כמו שאמרתי בפסקה המודגשת, אני לא חוגגת ימים ספציפיים וחגים או מתאבלת באלו שאמורים להיות עצובים. אני כן, מנגד, נזכרת לפעמים בעצב במאורעות נוראיים שסבתי ושכמותה נאלצו לעבור לפני שהגיעו ארצה. נזכרת לעיתים בכעס באנשים שהכרתי (או שלא) ונהרגו בפיגוע זה או אחר. כן מזכירה לחשובים לי שהם כאלה, ואף נותנת להם מתנה אם מתחשק ואפשר. ולגבי כפרות, משתדלת "פשוט" לא לעשות דברים שדורשים כפרה. כל אלו לא הופכים אותי לפחות בן-אדם, רק לחופשי יותר. אדם שעושה את אשר הוא מרגיש לנכון, ולא משתמש ביומן בכדי לזכור לאהוב, לבכות, להתנצל או לפנק.

אבל איכשהו, לרוב האנשים זה חורה. חורה שאני לא עומדת בצפירה. אז יצעקו עליי, במקום לעמוד בשקט ולהתעסק באבל שלהם.
חורה שאני לא חוגגת ימי הולדת. אז מנסים לחגוג לי בכח. על הקיר שלי בפרצוף-ספר, בהודעות טקסט, בשיחות (שלא נענו) ובניסיונות חוזרים ונשנים להוציא אותי במיוחד באותו יום.
חורה שאני לא חוגגת חגים. לכן מתעצבנים עליי כשאני לא אומרת 'חג שמח' בחזרה, פשוט כי איני מאמינה בזה.

לא אבוז לאדם על אמונתו או צורת חשיבתו. לא אסיח דעתו של אדם בצפירה באופן מכוון. לא אנסה לגרות אדם באמצע צום. אבל כן מאמינה שיש לי את הזכות לבחור במה להאמין ואיך להתנהל. מתי להתעצב על מותם של אלו ומתי להרעיף אהבה על אחרים.

סתם עוד יום.

סתם עוד יום.

לא אכפת לי, בחיי, ממה שאחרים חושבים. לא צריכה שאחרים ישנו דעתם לשלי. לא מחפשת שיאמרו שאני צודקת. לא זקוקה לקהילה או אישור של אחרים הנוהגים כמוני. כל מה שאני באה לאמר, אם לפשט זאת עבורכם, הוא 'חיה ותן לחיות'. גם אם משהו ממש חשוב לכם, כפיה היא לא הדרך. גם אם אתם חושבים שאדם אחר מתנהג, חושב, או מאמין במשהו מטופש, או שאינו הגיוני עבורכם בשום צורה – כבדו אותו. אל תנסו למנוע מאחרים את בחירתם החופשית, גם אם אינכם מסוגלים לתפוס או להבין את אותה הבחירה.

ובשורה התחתונה, דיר-באלק אתם כותבים לי מזל-טוב על הקיר ביום הולדת, קאפיש?