הרבה פעמים שואלים אותי אם אני בן-אדם של מגע. התשובה הקצרה היא, כן ולא.
מכיוון שכבני-אדם אנחנו די מורכבים, וכך גם אני, תשובה לשאלה כזו אינה אבסולוטית.
צילום: מרינה סבורוב
עם אחוז מאוד גבוה מהאנשים שאני איתם בתקשורת, ניתן לומר בהחלטיות שאני לא אדם של מגע. מסתדרת עם חיבוקי השלום ונשיקות הלחי, בדרך כלל, אבל כל מגע מעבר לזה צורם לי ואף גורם לי להתכווץ במקומי. אפילו אם זה-הוא אדם שאני מכירה וכוונתו טובה, סביר להניח שאם יניח עליי את ידו, זה יגרום לי להרתע.
מגע, ברוב המקרים, פשוט מרגיש לי לא טבעי בעליל. כמו משהו שלא צריך להיות, הפרה של חוקי הטבע.
אז.. איפה הכן בכל הסיפור הזה?
כשקורה ואני כן מרגישה נוח עם מגע של מישהו, אז אני ממש אדם של מגע. מוצאת את עצמי כמהה למגע שלו באופן מובהק, מבקשת להיות מלוטפת, נצמדת אליו בשינה משותפת, נוגעת באופן עקבי מיוזמתי ובאופן כללי, מאוד בעד הקירבה הזו. לא אמביוולנטית, אלא אקטיבית מעוניינת בכך, להבדיל אלף אלפי הבדלות מהמצב עם רוב האנשים.
הבעיה מתחילה הרבה לפני המצבים בהם אני מעוניינת בקרבה אל מישהו ולא בטוחה איך לשבור את המחסום. מכיוון שהרבה סוגי מגע שנראים טבעיים והגיוניים למרבית האנשים בתקשורת רגילה בין חברים נתפסים עבורי כחציית גבולות. אני נוטה להגיב בריחוק וקפיאה קלה אם מדובר במשהו שאני יודעת שאמור להיות לגיטימי חברתית (נניח, הנחת יד על כתפי או בדיקה של משהו על הבגד שאני לובשת). חלק רגישים מספיק בכדי לקלוט את התגובה הצוננת, וחלק פחות. אבל במידה וזה-הוא אדם שאני עלולה, מתישהו, לרצות בקרבתו הפיזית, זה כנראה יהווה בעיה בהמשך.
ככל הנראה שאם אני מעוניינת בקירבה של אותו אדם, מדובר במישהו בעל רגישות מספקת לסובבים אותו (או לפחות כלפיי). ואם שם לב, זה סביר להניח שם אותנו במקום בו הוא מאמין שאני פשוט לא מעוניינת. מקום בו אני מרוחקת כי אני לא יודעת אחרת והוא שומר על ריחוק בכדי לכבד את העדפתי. ואז… איך משנים את זה? הכל מרגיש נוקשה פתאום, כאילו כל תזוזה קטנה היא דרמטית, ואולי בכלל שינה את דעתו בזמן שהתרגלתי לנוכחותו?
לעיתים אני מקנא, בכל אלה שעבורם מגע הינו דבר כה טבעי שאינם חושבים פעמיים, פשוט הולכים על תחושותיהם הבסיסיות ולא בוחנים כל מילימטר של התקרבות, בעוד אני מוצאת עצמי חוששת להפגש עם אנשים שמעניינים אותי, מחשש שיתקרבו יתר על המידה ואאלץ להרחיק אותם ממני תוך כדי נסיון שלא לגרום לאי-נוחות. מה שבדרך-כלל עובר מאוד משונה. וכאשר המחסום כביכול נשבר, עושה רושם שהמוח שלי טומן בחובו כפתור "התחלה מחדש" שמחזיר אותי לאותה הנקודה בה מגע אינו טבעי. כך יוצא שכמעט כל אינטראקציה פיזית שנוצרת, הינה בעצם מאבק שלם שלי עם עצמי, מבלי להתייחס לעובדה שאני לא לבד במשוואה, ויש עוד צד להתחשב בו וברצונותיו.
אני צוחקת על זה ואומרת שליד המילה awkward במילון כנראה יש תמונה שלי, אבל זה בהחלט טורד את מנוחתי וגורם לי להרגיש נבדלת מכל השאר.
אופל למחשבה 