האיש שהתבגר הפוך

הפעם, כמעט ולא הייתה עריכה. לא יהיו תמונות, וגם הצורה שונה. אבל כבני-אדם, אנו מורכבים מיותר מדבר פעוט אחד. וצורות הביטוי שלנו יכולות להיות שונות גם-הן.

*  *  *

האיש שהתבגר הפוך נולד למשפחה סטנדרטית למדי. שלושה אחים, שני הורים וכלבה.
היה הוא בן-זקונים, רחוק שנים לא מעטות מאחיו הגדולים. בילדותו היה נקי וזהיר ואף התפאר בכך שמעולם לא יצאה מפיו קללה. האיש, שהיה אז ילד, תמיד הקשיב להוריו.. מה שאמרו, כך האמין, היה אמת מוחלטת. אך העולם גדול הוא, וישנה יותר מאמת אחת. תגלית שהופיעה בהגיעו לגיל תיכון.
לפתע, לא כל מה שהוריו אמרו נראה לו. פתאום, למעשה, מה שרצו עבורו, היה דבר שהרגיש כשגוי. הבקשות לא עזרו, הוריו ושאר המבוגרים, האמינו בצדקתם – שהם יודעים טוב יותר עברו.
אם-כך, אמר לעצמו, צריך אני להוכיח שאני יודע יותר טוב. בלית ברירה, עשה את שאמרו.. אך לא ללא מאבק. מיד בתום החלטתם, התריע בפניהם על פתיחת המלחמה.
יחד עם קריאת תיגר גבולית על חוקי בית-הספר אליו נשלח, התכנס בתוך עצמו ושקד על הבנה טובה יותר. בעוד חבריו לספסל הלימודים חזרו כתוכי על משפטים אותם אמורים הם להגיד, הוא שתק. התהליך קרה בתוך ראשו, והבנות שלרוב מגיעות בגילאים מאוחרים יותר, היו ברורות כשמש לילד בין השתיים-עשרה. בתום מאבק של שנתיים, קיבל את מבוקשו. הוריו הפנימו שהאמת שלהם אינה האמת שלו, ורחשו לו כבוד. במקום להערים עוד ועוד קשיים, נעמדו לצידו והמלחמה הגיעה לסיומה.

המסלול השקט ומלא המחשבות המשיך בשנים שאחרי. את התהליכים שבני גילו נוטים לנהל בשיחות עם חברים או פסיכולוגים, עבר בתוך ראשו. דברים שעבור אחרים היו מובנים מאליהם התקבלו בפקפוק גדול ועברו ניתוח מקיף עד אשר הגיע למסקנה לגבי התאמתם או חוסר התאמתם לו. הוא ספג אל תוכו הטרדות מיניות אין-ספור וטרור מאחיו הגדול, בזמן שחבריו לא שמעו מילה. המילים היחידות היו במסך.
בעוד חבריו בתיכון, מצא עצמו מנסה מזלו בעבודה זמנית. בן חמש-עשרה בלבד רכש חברים משכבות גיל שונות וחישב הוצאות כלכליות בנסיון להבין איך זה אפשרי, לכלכל את עצמך בעולם האמיתי.
הבית, שאמור היה להיות מקום מפלט, היווה עבורו את הסיוט הכי גדול. מקום בו לא ניתן להרגיש בטוח. ובהגיעו לגיל שמונה-עשרה, כשהוריו כשלו בהוצאת הגורם המאיים, הוציא עצמו משם. אדם שבור ומפוחד, היה אז. אך מתוך הפחד, מצא את הכח להאמין שיכול להיות אחרת. שלא יכול להיות שהמציאות הזו, הינה האפשרות היחידה. הוא עבר לשקם את עצמו, בביתו של אדם אחר, ולאחר-מכן שכר דירה. משאיר מאחוריו את ההטרדות ששקעו בנבכי מוחו העמוס. דברים חשובים יותר עמדו על הפרק, דברים איתם היה קריטי להתמודד בעכשיו של אז.

הוא לא עשה "שטויות של בני גילו". בעוד חבריו התנסו במגוון סמים, הוא חשב על הנושא עם עצמו והבין שאין שזה מתאים לו. בגיל תשע-עשרה, בעוד הוריו משלמים על קניותיו בסופר, למד לחשב כל הוצאה ולצמצם את הוצאותיו למינימום הדרוש. סביבו כולם יצאו למסיבות, הופעות ומסעדות, והוא..? אם זה עולה – הוא לא שם. המטרה מקדשת את האמצעים, אמר לעצמו. והמטרה הייתה בית, זה היה הדבר היחיד אותו ידע שהוא רוצה. מקום שבאמת יהיה שלו, מקום בו יוכל להרגיש בטוח. אך החישובים טפחו על פניו. בעוד רצה להאמין שזה אפשרי, ושיגיע ליעד בהגיעו לגיל עשרים וחמש, הקלפים הראו אחרת.
הגיל הגיע, ואיתו מערכת היחסים הראשונה בה ראה עצמו ממסד את הקשר למגורים משותפים.
נינוח בתוך מערכת היחסים והעבודה המסודרת, דברים החלו לצוף.. וההטרדות איתן חשב שהתמודד, החלו להראות אותותיהן. בעודו מנסה לפענח את דרך הפעולה לטיפול בעצמו גילה שבהיבט הבית עליו חלם, דברים נראו הגיוניים פתאום. ובעיניים מרגיעות אחז ביד בן-זוגו בעודו מסביר לו באופן פרקטי, כיצד זה אפשרי. אך רגשות, ובני-אדם הינם דינמיים. וכשמערכת היחסים עלתה על שרטון שאין ממנו חזרה, התפוצצה אמונתו לרסיסים. עשר שנים לאחר החישובים הקשים הראשונים, עלות המחיה רק עלתה ויחד עם התנפצות הבועה של קניית בית משותף, איבד את האמונה שיגיע לאותה הנקודה אליה חתר בנחישות כה רבה.

בבת-אחת, שיחרר את הרצועה אשר הידקו ידיו שלו סביב צווארו ולקח סיכון בדמות פתיחת עסק עצמאי. תחילה, הסיכון היה מחושב.. חודשיים, אמר לעצמו. כשאחזור מחו"ל, אם לא תהיה תפוקה מספקת, אחזור לצורת החיים הישנה. עבודה קבועה כשכיר, משכורת צפויה מראש וחסכון איטי אך בטוח.
אך החופש גילה לו כמה אומלל היה, האושר שמילא אותו היה גדול מכדי לוותר עליו בתום תקופת הנסיון, והחליט לתת לסיכון הארכה. החלטה שבשילוב עם מחלות כרוניות שפקדו אותו כאשר רצה לחזור לעבודה כשכיר, עלתה לו בכל מה שהצליח לחסוך, עד אותה העת.

בגיל עשרים ושש, האמין כי הגיע לקרקעית. בקושי מסוגל לתפקד עקב מצבו הבריאותי, נתקל במערכת רפואית שאינה מעוניינת לעזור. התקווה, שיוכל לתפקד כאדם נורמלי, כמעט ואבדה. כמעט.. אך לא לחלוטין. בכוחות שלא היו, הביא עצמו לגשת לרפואה אחרת, ממנה הגיע הפתרון. ומאוחר יותר באותה השנה, חזר לעבוד כשכיר. דברים החלו להשתפר כאשר הגיע למקום עבודה בו שמח להיות ומצא דירה (שכורה אומנם) שהייתה טובה מזו שתרמה לחוליו. פתאום, במקום לחסוך כל אגורה, הצליח בגיל עשרים ושבע לאפשר לעצמו להיות גרגרן ובזבזן למשך שבוע. חופשה שהייתה, עד כה, החופשה הטובה ביותר שסיפק לעצמו. יכולות הצמצום שלו אפשרו לו להשקיע את הכסף הנותר מהכנסותיו בחפצים ושאר דברים שמלאו אותו שמחה. ופתאום, משהו נוסף השתנה. הוא לקח פגרה ממערכות יחסים והחליט שהגיע הזמן להבין כמה דברים – לבד. זו הייתה תקופה מלמדת, ובסופה, היו לו מספר תשובות לעצמו. תשובות שחשוב היה להגיע אליהן. אך לאט-לאט הבין שהוא באמצעו של תהליך נוסף, כזה שאין לדעת מה יהיה בסופו.

בהגיעו לגיל עשרים ושמונה, הבין לפתע, שבזמן ששאר חבריו התפרעו ב"צעירותם", עשו "טעויות" של ילדים ונהגו לפעול לפני שהיו חושבים – הנפש שלו הגיעה לאותה הנקודה, עכשיו.
במקום היציב הזה, פתאום צמח לו הילד הזה, לו התכוון לתת מעט דרור בגיל עשרים וחמש, אבל רצה יותר. ועכשיו.. האיש שהיה כבוגר בעודו ילד, הפך לילד בעודו מבוגר. המבוגר שהיה ועודנו, ננעל לפרקים מאחורי סורג ובריח, בעודו צופה בילד לוקח סיכונים מהם היה נמנע בעבר. המבוגר הכלוא בוכה וצורח, מנסה לומר לו שצריך לחשוב קודם, להבין מה עלול לקרות ומה יכול להשתבש.
אך הילד לא מקשיב. הוא רוצה את החופש..

ולו רק בכדי לטעות.

מזון לגוף, מזון לנפש – מרק כרובית ועוד

בהמשך לפינתנו מהחודש שעבר על כדורי השוקולד, וזו שלפניה על לביבות הכרובית, מגיעה פינת החודש עם מתכון כרובית נוסף.
תהנו!

מצרכים וכלים:
כרובית
תפוח-אדמה גדול (או שניים בינוניים)
2 שמנת 38%
150 גר' גבינת פטה
מלח
קלפן
סכין
משטח חיתוך
סיר גדול
כף לערבוב

מה עושים?
* מקלפים את תפוח-האדמה, חותכים לקוביות (כסנטימטר רבוע כל אחת), זורקים לסיר ומרתיחים.
* חותכים את הכרובית לפרחים, מנקים ממנה חלקים פגומים, זורקים לסיר (יחד עם תפוח האדמה) ומחכים עד ששניהם מתרככים (ניתן לבדוק עם הסכין ממקודם).
* בזמן ההמתנה לכרובית ותפוח-האדמה, יש לחתוך את גבינת פטה לקוביות קטנות.
* לכשהכרובית ותפוח-האדמה רכים מספיק, מוציאים את כל (כן, כל) המים ומכניסים את השמנת (יש להחזיר את הסיר לכיריים רק לאחר הוספת השמנת וערבוב קליל).
* מחכים ומערבבים עד שהשמנת מגיעה לטמפרטורה בה ניתן להמיס את גבינת הפטה ולהוסיפה לסיר (יש לשים לב שהשמנת לא מגיעה לרתיחה).
* יש להמשיך ולערבב עד שכל החתיכות מתמזגות עם השמנת לפני שמעבירים לקערות.

טיפים:
* ניתן לאכול גם קר! מעולה לעצלנים ואנשים שלא אוהבים לחמם מרקים (או בכלל) מחדש.
* כאשר אתם ממיסים את גבינת הפטה, אל תהיו פזיזים, בדקו היטב האם יש חתיכה סוררת שצפה לה היכנשהו במרק.
* אם ממש מתחשק לכם, אפשר להעביר את תפוח-האדמה והכרובית למחבת עם חמאה ולטגן מעט לפני שמאחדים אותם עם השמנת בסיר.
* ובכלל, אם בהוספת דברים משמינים עסקינן, במידה וממש בא לכם טעם מיוחד – נסו לשים מעט (!) גבינה כחולה כלשהי. גם, כמובן, להמיס.

טיפ אזהרה קליל לסיום, תגובות שמצביעות על היותו של מתכון זה דבר-מה אחר מאשר מרק, לא יתקבלו בברכה. תודה!

בתאבון!

אני לא שמנה, אבל השמנתי

כשאני אומרת 'השמנתי', זה כל מה שאני מתכוונת. אני לא חושבת שאני שמנה, לא חושבת שעוד רגע אבלע את היקום כולו, פשוט בהשוואה למה שהייתי קודם – השמנתי. זו לא בושה, אך זו האמת. וכשאנשים מבטלים את דבריי מחוסר הבנה, זלזול או משהו אחר, זה לא נעים בשום צורה. ולא, אני לא לבד.

אני בגיל 13 - קטנה וחמודה.

אני בגיל 13 – קטנה וחמודה.

שעת סיפור
אין לי נטיה להשמנה ואם בא לכם – אתם מוזמנים לשנוא אותי, אבל לכל דבר יש מעלות וחסרונות.
עד גיל 24 אכלתי מה שבא לי, מתי שבא לי, כמה שבא לי. לא היו לי גבולות, לא ספרתי קלוריות, לא הגבלתי את עצמי מבחינת מזון ובטח-ובטח שלא הייתי בשום סוג של דיאטה. ואז הגיעו בדיקות דם חביבות שאמרו בטון מורתי 'הא, כפרה, הכולסטרול שלך גבוה, ואת עוד לא בת 25!'. אז חטפתי כאפת מציאות, ובשילוב עם משהו אחר שהפריע לי, התחלתי להתאמן ומעט אחר-כך, גם לשמור על התזונה שלי יותר.

כל זה טוב ויפה, אבל אני עדיין בן-אדם שגופו משתנה, עקב אי-אלו סיבות. וגם אני, למרות ששמנה מעולם לא הייתי, משמינה לפעמים. בין אם אחרים כן-או-לא שמים לב לכך, אני מרגישה זאת. וכשאני מרגישה שבא עליי שינוי לא כה לטובה, מעדיפה לאמר זאת. ואם אפשר, לא לקבל גיחוך וביטול נוסח 'את לא שמנה, תפסיקי לדבר שטויות'.

אני בגיל 16 - קצת פחות קטנה.

אני בגיל 16 – קצת פחות קטנה.

איך עושים את זה?
כאשר אדם שאתם תופסים כרזה אומר לכם 'השמנתי', נסו להבין מאיפה מגיעה האמירה. האם זו תחושה פיסית של כבדות, האם זו תחושת התרחבות כללית ואולי הוא מרגיש זאת בזמן לבישת בגדים שפתאום מעט צמודים יותר. הרבה פעמים, הכוונה ב'השמנתי' היא פשוט זו – השמנתי. אבל ישנם גם אנשים שהתפיסה שלהם את עצמם שונה מאיך שהסביבה תופסת אותם, ובמקרים כאלה, ההתייחסות צריכה להיות בהתאם. אבל כך-או-כך, להתייחס בביטול לדבריו של אדם זה או אחר (במידה ואכפת לכם ממנו) לא פותר את הבעיה.
גם אם משהו נתפס בעיננו כמטופש (בחורה רזה שאומרת שהשמינה, בתור דוגמא), אין זה אומר שהצד השני מסכים עם התפיסה שלנו (לפעמים אפילו ההיפך הגמור). וכשמישהו אומר משהו שבאמת מפריע לו ונתקל בזלזול, זה מתסכל. ותסכול לא עושה כיף לאף-אחד, ואם היינו יודעים שזה מה שאנו גורמים, אולי היינו נוקטים בגישה מעט אחרת. ואולי אז, דברים היו יכולים להשתנות.

אני בגיל 24 - קצת פחות לבושה. (צילום: אלון שועה)

אני בגיל 24 – קצת פחות לבושה. (צילום: אלון שועה)

למה זה טוב?
כשאנשים מקבלים מענה לתחושות שלהם, לרוב יש לכך השפעות חיוביות. לפעמים זה פשוט משחרר ומאפשר לעבור הלאה. לפעמים זה נותן מקום לדיון עצמי או עם אחרים בנושא, ודרך כך לפתרון. לפעמים אפילו מוצאים עזרה מבחוץ כך. אבל אם מבטלים את תחושתו של זה במקום לתת לה מענה, אנו פשוט משאירים אותו לבד, להתמודד עם התחושה ה(במקרה הזה)לא נעימה.

אז כן, אני לא שמנה, אבל השמנתי וזה מפריע לי. אין צורך בחיזוקים חיוביים, אבל גם אני (כמו אחרות) אשמח לא לקבל ביטול כתגובה כשאני מחליטה לחלוק זאת.