חשבתם שאני צמחונית? יודעים שהייתי אבל לא מבינים למה אינני כיום? לא ברור לכם מדוע הפסקתי לאכול בשר מלכתחילה? כל התשובות ושאר מחשבות, בטקסט הבא.
חמוד אך לא מלהיב. (צילום עיצוב ירקות: יניב חפץ)
שעת סיפור
פסח אחד, בהיותי בת 12 בלבד, דנו אבי ואחי בחיו ומותו של הכבש על שולחננו. כמשפחה דתית שומרת כשרות, ציינו אלו את השחיטה הכשרה שעבר. אחסוך מכם אי-אלו תאורים ופרוטים, אך מה שבטוח הוא שלאחר מה ששמעתי, לא הסכמתי בשום-פנים אפילו לטעום מאותו כבש אומלל-אך-טעים (ובחיי, ההורים שלי ידעו לבשל!).
בתור בת למשפחת קרניבורים, אחי טען בפני שלא אשרוד שנה. לא ברור אם חשב שאין לי מספיק כח רצון או שאהיה מושפעת מהסביבה בה אני נמצאת, אך שרדתי 4 שנים. למה שרדתי ולא צלחתי? מהסיבה הפשוטה שמה שהמוח יכל לעשות, הגוף קצת פחות.
לאחר אותן 4 שנים, ולאור העובדה שנעשיתי חולה ארבע פעמים בחודש, הגעתי לבדיקות דם. דבר הרופא? כדורים על בסיס יום-יומי או לחזור לאכול בשר. החלטה קשה למי שכמעט ולא צרכה (מבחירה) כדורים מעודה. אז בחרתי בבשר.
כעשור מאוחר יותר, כשהתזונה שלי כבר יותר בריאה ואת חדר-הכושר אני פוקדת באופן קבוע, תהיתי עם עצמי מדוע בעצם איני חוזרת לצמחונות אם מבחינה מוסרית קשה לי עם הנעשה לחיות. ואז הבנתי…
שישה סוגי גבינות, ועדיין לא מוכנה לוותר על בשר.
להסביר? בבקשה:
אני לא מתיימרת להיות אלטרואיסטית, ברור לי שבראש ובראשונה – אכפת לי מעצמי. אני יודעת שזה נשמע לא טוב, ושבעיניי חלק זו פשוט בושה, אבל מה לעשות – כל אחד מוכן לעשות את הויתורים שהוא מוכן לעשות. ומבחינתי, בשר. פינוק שאיני מוכנה לוותר עליו. אין בעולם הצמחוני/ טבעוני מזון שאוכל להנות ממנו באותה הצורה (ומי שראה אותי אוכלת בשר שטעים לי ממש יודע – יש לי ריקוד קטן, בישיבה). זאת אומרת, בעולם הצמחונות יש גבינות, שזה גם נהדר. אבל מנהדר לתחליף לבשר – אין מה להשוות. ישנם סוגי בשר שאפילו מהווים מבחינתי קינוח (שומן, או לבבות עשויים כראוי למשל). ואחרי שהתזונה שלי השתנתה למשהו שמורכב ברובו מאוכל בריא (באופן יחסי למה שנהגתי לאכול בעבר), גיליתי את הצורך שלי במזון שעושה לי שמח. ועצוב ככל שיהיה להודות בכך, לעולם לא אוכל להנות מאוכל בריא באותה הצורה בה אני נהנית מאוכל שמן או מתוק (למשל). אין לי שום רצון לחזור לצמחונות בידיעה שאנבול, שיהיה לי עצוב לוותר, שמבחינתי – זו אינה החלטה שאני שלמה עימה.
י-א-מ-י!
נכון, זה לא וויתור כזה גדול, כביכול, מכיוון שאני נוטה לאכול בשר פעם בשבוע שבועיים. אבל זה עדיין לא ויתור שאני מוכנה לעשות. וחשוב לדעת לקבל את זה ולא לקחת על עצמנו דברים ש"סתם" ישברו את רוחנו, אלא לקחת דברים בידיעה שביכולתנו לעמוד בהם.
אז כיום אני אומנומנומניבורית, אוכלת-כל (בערך) ודברים טעימים. ואני יודעת שאפשר אחרת, אבל בוחרת שלא. מה איתכם?
אופל למחשבה 