מחממי אוזניים ושאר חיות

OMG, החורף מתקרב! (מודלית: שרון כהן)

OMG, החורף מתקרב! (מודלית: שרון כהן)

הגיע זמנה של פינת האופנה החודשית, והפעם אנחנו עם כובעים מחממים, במיוחד לחורף!

בארצנו החמימה לא תמיד נחוץ כובע מחמם, זה נכון. אבל כובע שכזה יכול להוות אביזר אופנה משדרג הופעה או סתם פריט לבוש שעושה שמח (מה שתמיד טוב!). ואם טסים לבלות בארצות קרירות יותר, זה בכלל שוס.

חייבת להודות שבמשך רוב חיי, לא הרבתי ללכת עם כובעים. הראש שלי קטן יחסית (ברצינות גמורה) ורוב הכובעים לא החמיאו לפניי וגרמו לי להראות מגוחכת. אבל אז הגיעו ימים מופלאים בהם יבאתי כובעים חמודים לארץ, ולבסוף בחרתי מתוכם שלושה שמעטרים עד היום את ארוני. נכון, לא יצא לי להשתמש בהם כבר יותר מחצי שנה כנראה, אבל כשיהיה קר מספיק זה בהחלט יעשה לי שמח לצאת עימם החוצה ולהתכרבל עם עצמי.

פררמאו..? (מודלית: רעות עובדיה)

פררמאו..? (מודלית: רעות עובדיה)

ישנם כובעים קצרים יותר וארוכים יותר. תמיד טוב שיש משניהם, ככה שאפשר יהיה לבחור את המתאים לצרכי היציאה הספציפית, אבל לפעמים אין ברירה אלא להסתפק באחד. כשתכננתי את טיסתי לשוודיה (אי שם בפבואר, מינוס X מעלות), הבאתי כובע בודד. היה זה כובע קצר יחסית, כך שלא היה מסורבל, אך כיסה את האוזניים כראוי. חייבת להודות שאם לא הייתי לוקחת אותו עימי, ככל הנראה הייתי חוזרת בלי אוזניים. אבל למזלי, רצה העולם ובאותו השלב כבר היה בארוני כובע אחד לישועה.

לאוזניים שלום. (מודלית: רעות עובדיה)

לאוזניים שלום. (מודלית: רעות עובדיה)

גם בארץ, למרות שמזג-האוויר העיקרי כולל 'חם', 'חם', 'עוד יותר חם', ו'כל-כך חם שהגהנום התקשר לבקש את מזג-האוויר שלו בחזרה'… מדי-פעם אנו נקלעים למזג אוויר חורפי מספיק בכדי לחוש איזו צמרמורת או שתיים. אז, הו-אז, זה-הוא זמן אידיאלי לשלוף את הפנדה מהארון (כי ברור שיש לכם כובע פנדה בפנים), לשים מגפיים, לצאת בריצה אל הגשם ולקפץ בין שלוליות!

ואם זה לא מלהיב אתכם, דמיינו את שרון החביבה מהתמונה הבאה עושה את שתארתי.

(מודלית: שרון כהן)

(מודלית: שרון כהן)

לסיכום: יש שאומרים שאם תשמור על כפות הרגליים והראש שלך מחוממים, לא יהיה לך קר. אני עדיין שוקלת לנסות להסתובב בנעלי בית וכובע פלאפי (בלבד) כשיגיע החורף. מה איתכם?

לא עוד עיניים עצומות

מאמונה עיוורת לאמונה עצמית, מחוסר עמוד שדרה לביצים מברזל, ממציאות דתית לגילויים נרחבים ומשתיקה ארוכה לצעקה חד. אם אי-פעם תהיתם מה גרם ליציאה שלי מהדת. או אם אפילו לא ידעתם שהייתי בשביל לחזור. אני מנחשת שהפוסט הזה יעניין אתכם.

תנ"ך? לא בשבילי.

תנ"ך? לא בשבילי.

שעת סיפור
עד היותי בת 12, האמנתי באופן עיוור בכל מה שהורי אמרו לי. הם אומרים שקיים אלוהים? אז קיים אלוהים. זה ברור, תורה מסיני ואין מקום לשאלות. אני אפילו זוכרת את עצמי יורדת לסלון ומדליקה טלוויזיה בשבת, בטעות. הצטערתי עד עמקי נשמתי על הפשע הנוראי עשיתי ואף אילתרתי מלמול תפילתי כלפי התקרה. באותה התקופה, הכל היה בסדר. לא חשבתי על כלום מעבר למה שנאמר לי, לא שאלתי שאלות, לא פקפקתי. פשוט הלכתי בדרכם של הוריי. עד שיום אחד, זה הכה בי. לראשונה בחיי, הוריי בחרו משהו שלא התאים לי. לא התאים לי באופן כה חזק, שלא יכולתי לעבור על זה בשתיקה. לא יכולתי להתעלם מכך ולא יכולתי להעמיד פנים שהם צודקים, עבורי.

זה היה אחרי שביליתי שנתיים בבית-ספר חילוני, סיימתי את כיתה ו' ובאופן מובהק – פשוט לא התאמתי. המחנכת המליצה לשלוח אותי לתיכון דתי, והוריי הסכימו. אני, מנגד כבר הבנתי שאין איך לנצח, הרי גם לבית-הספר הדתי לא באמת התאמתי. ניסיתי לומר מה אני חושבת, אך נתקלתי בקירות. אחרי שלושה בתי-ספר שבדקנו, הוריי עשו את החלטתם ואני רתחתי מזעם. טרקתי דלתות, צעדתי הלוך-ושוב בעצבים בחדרי ולבסוף פרצתי לחדר והכרזתי מלחמה. 'כשאתם קובעים לי ללמוד שם, אתם קובעים לי גורל של סבל', אמרתי בעיניים רושפות, 'אבל אתם יודעים מה? אתם תסבלו יותר'. דרמת נעורים, גם לי היה את זה. אבל גדלנו משם.

גם היא חזרה בשאלה. (אמא)

גם היא חזרה בשאלה. (אמא)

להסביר? בבקשה
הכרזתי מלחמה ואכן עמדתי בכך. במהלך השנתיים הבאות, אותן ביליתי בבית-ספר דתי, עשיתי די הרבה בכדי שירצו להעיף אותי. הגעתי עם חצאית וחולצה ארוכה, אך ברגע שדרכה רגלי מחוץ לשער, נשארתי עם ג'ינס קרוע וגופיית בטן. הברזתי, עישנתי, לבשתי פלטפורמות ושמלות צמודות שלא משאירות מקום לדמיון. צבעתי רק חלק מהשיער שלי והבלטתי אותו כמה שרק אפשר. נכשלתי בהצלחה בכל מקצועות התנ"ך (מהם היו ארבעה) ולעיתים אף נרדמתי בשעורים. במשך שנתיים כמעט, היו בטוחים הוריי בצדקתם ואני בטוחה בצדקתי. ביליתי ימים ולילות במחשבות על תשובות לשאלות שחברותיי כלל לא חשבו עליהן לפני שזרקו לאוויר את "דעותיהן" התמימות. נחושה לדעת לפני שאני מדברת, בכדי שחס וחלילה לא יוכלו לומר שיודעים טוב ממני. לבסוף, התרצו הוריי וחיפשנו בית-ספר חדש לשנה שאחרי. הרוחות נרגעו עם הזמן ולמדתי לגלות שהוריי הינם בין האנשים היותר תומכים ומקבלים. גם אם לא הסכימו איתי, הסכילו הם להבין שזו בחירתי ועמדו לצידי (או לכל הפחות, לא הפריעו לי יותר מדי).

כיום, אני מבלה עם אבי במסעדות כשרות. אימי כבר אינה דתיה. כנראה שלפעמים כשהחיים מכים אותך בפרצוף, יש להם סיבה טובה.

ערומה לפני המצלמה

אחד העיסוקים החביבים עליי בשעות הפנאי, כשיש כאלה, הוא צילום. אז איך הגעתי מצלמת למצולמת? התשובה בטקסט לפניכם. בנוסף לתשובות לשאלות נוספות כגון: למה ספציפית עכשיו, מה השינוי שעברתי, למה ערום, איך אני מרגישה עם זה ואיך מגיעים לזה?

(צילום: רן פלד)

(צילום: רן פלד)

שעת סיפור
עד לא מזמן, סרבתי לדגמן. הציעו לי לא פעם, אנשים זרים או מוכרים, בתשלום ולא בתשלום, בלבוש או ללא – וסרבתי. הסנדלר הולך יחף והעדפתי להשאר מאחורי המצלמה ולא לפניה. האנשים היחידים שכן אפשרתי להם לצלם אותי, היו לרוב בני-זוג או חברים קרובים, ובדרך-כלל, זה היה מאולתר למדי או לחלוטין.

כך-או-כך, בתקופה בה ביליתי את רוב זמני חמושה במשקפי שמש ועם תחושה עקבית שהנני חייזר בין בני-אנוש, התחילה לחלחל בי תחושה חדשה. רציתי להבריא יותר מהכל, אבל רציתי גם להבריא בכדי שאוכל להנציח את עצמי, כמו שאני אמורה להיות. להנציח את עצמי כאדם, ולא כיצור השבור שהייתי. באיזשהו מקום, רציתי למצוא דרך להתעלות על התקופה המחרידה ההיא, ביצירת תמונות, זכרונות, ודברים חדשים בחיי. משהו שאוכל להסתכל עליו ולחייך, להבדיל מלהסתכל על תמונות מאותה תקופה שעושות לי חשק להצטנף בשמיכתי ולא לצאת.

(צילום: נועם דינר)

(צילום: נועם דינר)

כשהבראתי, נפתח בי משהו. הרגשתי שלמרות שיש לי עוד לאן להתפתח פיזית, אני מרגישה נוח עם עצמו כמו שאני. אבל זה היה מעבר לכך, ומעבר לתקופה חדשה. פתאום הכל נהיה "פשוט יותר", פחות תקוע. למרות שמרפי לפעמים עוד משחק איתי, ולמרות שלעיתים קורים דברים שהייתי יכולה בעבר קצת להתקע עליהם, פתאום הכל הרבה יותר "זורם" ונינוח. ומתוך הנינוחות הזו, החלטתי לקחת את אחת ההצעות שקיבלתי בעבר, ולהנציח – כמו שרציתי.

איך עושים את זה?
בישראל ישנו אתר צלמים די פעיל בשם פוטולייט, שם יש הכל מכל. כך ניתן לראות עבודות של צלמים באופן מסודר ולבחור את מי שמתאים לנו. לאחר שמצאנו, אפשר לפנות בהודעה או לנסות לדלות פרטים דרך חבר-צלם. וכמובן שכמו תמיד, אפשר פשוט לפנות למר פרצוף-ספר היקר ולבקש את שרוצים. בין אם מחפשים צלם לסשן הדדי כיפי, בתשלום כלפיו או בתשלום כלפי המצולמת. אישית, עבורי היה הכי פשוט לפנות לחבר שכבר הציע לי, הכרתי את עבודותיו וחיבבתי את אופיו.

(צילום: נועם דינר)

(צילום: נועם דינר)

למה זה טוב?
להצטלם – לרוב – אינה חובה, אלא זכות. לפעמים, להשלים עם הגוף שלנו הוא תהליך שדורש דחיפה, וסשן צילומים יכול להיות לעזר. גם אם זה דורש אומץ לעשות משהו שאולי איננו שלמים איתו לחלוטין, אחריו תגיע תחושת שחרור. לפעמים, אנחנו רוצים מזכרת. לפעמים פשוט כיף לנו לעבור את החוויה ולזכות לראות את התוצאות שאחריה. לפעמים אנחנו זקוקים לכסף, ולפעמים זה פשוט מתאים.

שמחה שאפשרתי לעצמי את החוויה הזו. היא הייתה נעימה, עם תוצאות חיוביות למדי, והכנסה חביבה גם יחד.