לא עוד עיניים עצומות

מאמונה עיוורת לאמונה עצמית, מחוסר עמוד שדרה לביצים מברזל, ממציאות דתית לגילויים נרחבים ומשתיקה ארוכה לצעקה חד. אם אי-פעם תהיתם מה גרם ליציאה שלי מהדת. או אם אפילו לא ידעתם שהייתי בשביל לחזור. אני מנחשת שהפוסט הזה יעניין אתכם.

תנ"ך? לא בשבילי.

תנ"ך? לא בשבילי.

שעת סיפור
עד היותי בת 12, האמנתי באופן עיוור בכל מה שהורי אמרו לי. הם אומרים שקיים אלוהים? אז קיים אלוהים. זה ברור, תורה מסיני ואין מקום לשאלות. אני אפילו זוכרת את עצמי יורדת לסלון ומדליקה טלוויזיה בשבת, בטעות. הצטערתי עד עמקי נשמתי על הפשע הנוראי עשיתי ואף אילתרתי מלמול תפילתי כלפי התקרה. באותה התקופה, הכל היה בסדר. לא חשבתי על כלום מעבר למה שנאמר לי, לא שאלתי שאלות, לא פקפקתי. פשוט הלכתי בדרכם של הוריי. עד שיום אחד, זה הכה בי. לראשונה בחיי, הוריי בחרו משהו שלא התאים לי. לא התאים לי באופן כה חזק, שלא יכולתי לעבור על זה בשתיקה. לא יכולתי להתעלם מכך ולא יכולתי להעמיד פנים שהם צודקים, עבורי.

זה היה אחרי שביליתי שנתיים בבית-ספר חילוני, סיימתי את כיתה ו' ובאופן מובהק – פשוט לא התאמתי. המחנכת המליצה לשלוח אותי לתיכון דתי, והוריי הסכימו. אני, מנגד כבר הבנתי שאין איך לנצח, הרי גם לבית-הספר הדתי לא באמת התאמתי. ניסיתי לומר מה אני חושבת, אך נתקלתי בקירות. אחרי שלושה בתי-ספר שבדקנו, הוריי עשו את החלטתם ואני רתחתי מזעם. טרקתי דלתות, צעדתי הלוך-ושוב בעצבים בחדרי ולבסוף פרצתי לחדר והכרזתי מלחמה. 'כשאתם קובעים לי ללמוד שם, אתם קובעים לי גורל של סבל', אמרתי בעיניים רושפות, 'אבל אתם יודעים מה? אתם תסבלו יותר'. דרמת נעורים, גם לי היה את זה. אבל גדלנו משם.

גם היא חזרה בשאלה. (אמא)

גם היא חזרה בשאלה. (אמא)

להסביר? בבקשה
הכרזתי מלחמה ואכן עמדתי בכך. במהלך השנתיים הבאות, אותן ביליתי בבית-ספר דתי, עשיתי די הרבה בכדי שירצו להעיף אותי. הגעתי עם חצאית וחולצה ארוכה, אך ברגע שדרכה רגלי מחוץ לשער, נשארתי עם ג'ינס קרוע וגופיית בטן. הברזתי, עישנתי, לבשתי פלטפורמות ושמלות צמודות שלא משאירות מקום לדמיון. צבעתי רק חלק מהשיער שלי והבלטתי אותו כמה שרק אפשר. נכשלתי בהצלחה בכל מקצועות התנ"ך (מהם היו ארבעה) ולעיתים אף נרדמתי בשעורים. במשך שנתיים כמעט, היו בטוחים הוריי בצדקתם ואני בטוחה בצדקתי. ביליתי ימים ולילות במחשבות על תשובות לשאלות שחברותיי כלל לא חשבו עליהן לפני שזרקו לאוויר את "דעותיהן" התמימות. נחושה לדעת לפני שאני מדברת, בכדי שחס וחלילה לא יוכלו לומר שיודעים טוב ממני. לבסוף, התרצו הוריי וחיפשנו בית-ספר חדש לשנה שאחרי. הרוחות נרגעו עם הזמן ולמדתי לגלות שהוריי הינם בין האנשים היותר תומכים ומקבלים. גם אם לא הסכימו איתי, הסכילו הם להבין שזו בחירתי ועמדו לצידי (או לכל הפחות, לא הפריעו לי יותר מדי).

כיום, אני מבלה עם אבי במסעדות כשרות. אימי כבר אינה דתיה. כנראה שלפעמים כשהחיים מכים אותך בפרצוף, יש להם סיבה טובה.

אבא שלי הרס לי את החיים

אבא שלי לא הכה אותי, הוא לא פצח כל בוקר בצעקות ולא אמר שאני תרוץ עלוב לבן-אדם. אבא שלי היה מורה למתמטיקה, איש צבא (בלשון המעטה), גבוה ונאה. הוא ידע לבשל טוב, לפתור כמעט כל בעיה ואף בנה את המיטה עליה ישנתי בילדותי. לכן, לא פלא שכאשר יצאתי "לעולם האמיתי" – התאכזבתי לגלות שרוב הגברים אינם כמו אבי… אפילו לא קרוב.

אבא בשנת 1969.

אבא בשנת 1969.

שעת סיפור
בעולם שלי, אני הדבר הכי נורמלי שקיים, כנ"ל גם למי שסביבי כמובן. לכן, אבא שלי היה מבחינתי מודל הגיוני לגבר. לא משהו יוצא מהכלל. בסה"כ, אדם חכם, עם ידע נרחב, אשר ניכר בחשיבה מחוץ לקופסא ובעל יכולות קולינריות. לא עלה בדעתי, שאבא שלי בעצם נמצא הרבה מעבר לסטנדרט.. שלא כל אחד היה בונה מיטה מאפס או חושב לבנות חדר נוסף משטח של סלון וארגזי פלסטיק.

אבא שלי לימד אותי הרבה. הוא לימד אותי לשמור על איפוק, להסתכל לבעיה בעיניים ולכל הפחות לנסות למצוא דרך לעקוף אותה. הוא לימד אותי למצוא את עצמי גם בארצות זרות, שתמיד אפשר להיות ילדים ושאף פעם לא מאוחר לשנות דברים.

אבא בשנת 71, בירקון.

אבא בשנת 71, בירקון.

להסביר? בבקשה
ישנן שתי אבני דרך עליהן ביכולתי להצביע כמקרה מלמד שאין דבר כזה 'מאוחר מדי'. בראשונה נתקלנו בהיותי בת 19. עד אז, לא היו לנו הרבה שיחות. בילינו מקסימום 5 דק' בלדבר אם היה מסיע אותי לאנשהו או הולך איתי לסופר והיה איזשהו מחסום שלא הצלחנו לעבור. משהו בתקשורת בנינו פשוט לא היה פתוח, או שאולי זה היה הוא שלא היה פתוח. כך-או-כך, גיל 19 הגיע, ואיתו – גירושי הוריי. שמחתי, מגוחך עד כמה שישמע. האמנתי שעדיף להם בנפרד.
יום אחד, הגיע אבי לעזור לי עם הגעה למרפאה עקב בעית ברכיים שהייתה לי, ולאחר-מכן הציע שנשב איפשהו. זה נראה היה לי תלוש באותו הרגע. על מה אנחנו כבר יכולים לדבר הרי… אבל ככל שהזמן עבר, גיליתי שהתשובה המתבקשת היא 'על הרבה'. בהיותו בן כ-58, גיליתי באבי אדם שונה מהאדם אותו הכרתי עד אותו רגע. ההתפתחות שלו כאדם הדהימה אותי, ועד היום אני מתמלאת תקווה מהמחשבה על כך.

אבא בשנת 2011, החולצה מזדהה עם תחושותיי.

אבא בשנת 2011, החולצה מזדהה עם תחושותיי.

אבן הדרך השניה לא איחרה לבוא, והופיעה בדמותה של אישתו הנוכחית של אבי – נוגה. אני יודעת שלא פעם שמעתי סיפורים על אנשים שמצאו את אהבת חייהם בגיל מבוגר. וזה לא שנגמרה בי התקווה והאמנתי שאבלה את שארית חיי מבלי לפגוש מישהו שיעשה לי טוב, כמו שהם עושים אחד לשני. אבל לראות את זה, חי מולך. לשמוע את האושר בקולו של אדם אהוב, לראות את המבט שלו בעודו מסתכל עליה… אין לכך תחליף. זו לא סתם אהבה, זה שקט ורוגע. זו התאמה, שנדיר למצוא. אבל כמו שהאבן הזו לימדה אותי, אפשרי.
נוגה אומרת שהיא מרגישה שהוא הרס גם לה, כי פתאום היא רגילה למישהו שדואג להכל. מישהו שגורם להכל להפתר, גם אם הדרך אינה בדיוק לפי הספר.

אני חושבת שאיכשהו, חלק מהתושיה שלו נדבקה בי. איכשהו, חלק מהאמונה הזו שבסוף הטוב יגיע אם תעזור לו לבוא חלחלה אליי. ואני מודה על כך שבזכותו, מעטים הם הרגעים בהם אני מרגישה באמת חסרת אונים. אבל העובדה שעם כל הגברים שיצא לי להכיר במרוצת השנים, את אלו שניחנו בתושיה בסדר-הגודל של אבי ניתן לספור על יד אחת, אני לא יכולה שלא לחשוב שאולי היה טוב יותר אם היה מציב רף פחות.. גבוה.

אבא, הרסת לי את החיים. אני אוהבת אותך.

התחלה וסוף

זה התחיל כמו שדברים מסוג-זה "צריכים" להתחיל, מבחינתי: שני ידידים, התקרבות הדדית, מתח מורגש והתקדמות איטית עד הרגע בו בבת-אחת עולים בלהבות. לאחר ההתלקחות, לא באמת היו שאלות. מתוך מחשבה חצי-תמימה, ספק האמנתי ספק קיוויתי שהכללים ברורים, עקב ההכרות המוקדמת בנינו. התנהלנו בצורה טבעית והרגשנו בנוח להפגין את הקרבה גם שלא בחדרי-חדרים. זה היה לי נעים… לשבוע בערך.

כנראה שהייתי צריכה לדעת שמשהו כה נעים וקליל לא יכול להיות אמיתי. אבל קיוויתי, שלשם-השינוי – דברים באמת יכולים להיות פשוטים.

אך כמו מרבית המצבים האלה, אצלי, הספינה עלתה על שרטון ברגע שהתחלתי לדבר על מישהו אחר שנכנס לתמונה. לא הייתי עיוורת למבט העקום שתקע בי כשהזכרתי את האקס שחזר לחיי ומעורר בי רצונות אונס. אבל היה לי חשוב להשאר נאמנה, לעצמי ולמה שרציתי לאמר באותם רגעים.
ה"שיחה" לא אחרה לבוא. לא נוח לו שאני מדברת על אחרים לידו. למעשה, הייתה בו מעין תקווה שבדומה לידידתו שהמירה את אמונותיה עבור בן-זוגה הנוכחי, גם אני אזרוק אמונותיי הצידה למענו. הוא לא הראשון ולא האחרון שיעבור בדרך הזו. איתי באופן ספציפי, או עם פוליאמורית אחרת באופן כללי.
כשהעלה את זה, בחיי שלא ראיתי טעם לדבר. הרי הכל ידוע מראש מבחינתי.
• הוא יאמר שהוא מבין שזה לא ממקומו לדרוש זאת, אך היה רוצה שאהיה רק איתו.
אני אומר שזה לא עומד לקרות.
• הוא יגיד שברגע שיהיה מישהו אחר הוא ילך.
אני אגיד שבסה"כ, זה רק עניין של זמן עד שמשהו יקרה.
• אני אנסה להבין מה בעצם מפריע לו.
הוא יבהיר שזה כלל לא משנה.
• תהיה שתיקה עגומה של הבנת המצב.
• אני ארגיש את שברון הלב של כל קודמיו והבאים אחריו בלי קשר לכמה אני באמת מרגישה באופן ספציפי במקרה הנוכחי.
הוא לא יבין למה בכלל זה כה מפריע לי כאשר "אפשר להנות ממה שיש".
• ובשורה התחתונה, יהיה מטופש לספר או להסביר, מבחינתי. כי העולם שלו שונה מהעולם שלי וכלל לא מכיל כנראה את המושגים ששלי מלא בהם. החוויה הראשונית הזו עבורו היא אחת מאין-ספור עבורי. ובמקום לאבד תחושה, הכל מתאגד יחד. מציף.

ובין כל שבבי הזכרונות האלה, של כל אלו שהיו ואינם, תמיד צף זכרון אחד ספציפי. סודק, אך מחזק.
מבטו האוהב, שלנצח ישאר חקוק במוחי. התחושה שממלאת אותי כאשר אני מביטה בו, חזרה, באותו המבט. וההרגשה המקיפה שהעולם עצר מלכת ברגע שבחרנו להתראות. שכל מה שהיה ועבר, לא משנה דבר עבורנו. כי אנחנו, עודנו מרגישים כאילו היינו בני שש-עשרה ומעולם לא נפרדנו. "אוהבים עד אין-קץ". רק שהיה קץ, בשבילי… ואם על מי שאהבתי ועודני אוהבת כעשור, אני מוותרת עבור הזכות להיות עצמי, איזה מין סיכוי נשאר לכל האחרים?

בסופו-של-דבר, זו תמיד אני שחשובה יותר, לעצמי.
ישנן התגמשויות אותן אני עושה מבלי להסס כמעט או בכלל, עם הרגשה שלמה שאיני מאבדת את עצמי עבור מישהו אחר. במקרה הזה, זו אינה אחת מאותן התגמשויות.
פוליאמוריה, מבחינתי, אינה סתם דרך לאפשר לעצמי גיוון מבחינה מינית/ רגשית. היא דרך חיים. חופש, גם אם בפועל אני לאו דווקא פודה את הצ'ק ומשתמשת בחופש שדרשתי.
החופש הכי גדול מבחינתי, הינו החופש לא לרדוף אחריו.
ואם זה היה לי טבעי, והייתי רוצה להיות רק עם אדם מסויים, או אם פשוט יצא כך – זה בסדר. גם זה "מותר". אך כלובים אינם בשבילי. הציפור הכחולה (רפרנס) זקוקה לשמיים הפתוחים בכדי לזהור, לא לכלוב – גם אם עשוי זהב.

ולבסוף, חרף הרצון בחופש, במעין הדחקה של בת יענה, המשכתי. ניסיתי להנות מהמעט שכן היה. בידיעה מלאה שהגרזן מחכה למעשה שיגרור אחריו הנפה חדה.

מעל לשנה עברה.. היה לנו טוב, היה לנו רע, אבל אני שלמה עם ההחלטה.