הרשת החברתית היא מקום שמאפשר לנו לתקשר האחד עם השני. לחלוק תמונות, טקסטים ושירים שאהבנו. היא מאפשרת לנו להראות חלקים מאיתנו ולהסתיר אחרים, אם בחרנו. אבל מעבר לכל אלו, היא גם מאפשרת לנו לזעוק לעזרה בעתות מצוקה. היא מאפשרת לנו להגיע לאנשים שלא היינו מגיעים אליהם בלעדיה, ומאפשרת לנו לבחור האם לעזור לאדם – אפילו אם איננו מכירים אותו ב"עולם האמיתי".
Facebook, connecting people.
שעת סיפור
פרצוף-ספר יכול לעזור במגוון דרכים, החל ממציאת דירה או עבודה, דרך טרמפ וקומקום ועד תרומות כספיות עבור מקרים קשים. אתמול היה זה שלושה חודשים למותה של החתולה הראשונה שלי. חלק יאמרו שאין דרך חיובית להסתכל על זה. ובאמת שהמקרה עצמו אינו חיובי, וכן כואב, מעציב ועד עכשיו לא לגמרי התעכל. אבל מתוך המקום הרע הזה, למדתי משהו חשוב. גיליתי משהו טוב שאקח איתי להמשך הדרך.
באותו יום שבת יצאתי מחדרי לחפש את סמיטן (המדוברת), מצאתי אותה במצב בו לא יכלה לצאת בעצמה מהמקום אליו נכנסה. מצב בו מעולם לא הייתה, והכי קרוב לזה שהכרתי, היה המצב בו הכלבה שלי הייתה לפני שנפטרה בשיבה טובה בגיל 18. באותם רגעים, ידעתי שחייבים לעשות משהו אבל לא ידעתי מאיפה אביא את הכסף שאין לי אפילו לשכירות. בפאניקה, פניתי לחברים טובים, בנסיון לקבל כאפת מציאות ולעשות משהו פרקטי.
אנחנו, פבואר 2011. (צילום: שרון כהן)
להסביר? בבקשה
חבר טוב המליץ לכתוב פוסט מבקש תרומות בפרצוף-ספר ונרתעתי. אני? לבקש כסף מאחרים? לא הלוואה אפילו, תרומה. למה שיתנו לי? בערך כולנו במצב כלכלי לא חיובי (חלקנו יותר מאחרים), לחלקנו יש חיות או ילדים לטפל בהם ו.. למה שמישהו אחר יוציא כסף על חיה שאני התחייבתי לטפל בה. אומנם כשהתחייבתי לא דמיינתי שמחירי המחיה יתייקרו עוד יותר (באופן כה דרסטי) ולא חשבתי שאגיע למצב בריאותי שלא מאפשר לי לעבוד, אבל זו המציאות.
מעבר לחוסר האמונה, לא הייתי מסוגלת להוציא את זה מעצמי, לא הייתי מסוגלת לנסח. לפחות לא באותו הרגע. הסכמתי שהפוסט יכתב, אבל לא על-ידי. בן-זוגי היה מי שכתב והפרסום הראשון היה שלו.
לאט-לאט, התחילו אנשים לפרסם ולהגיב. חלק המליצו על וטרינרים, חלק שאלו מה יש לה, וחלק הציעו לעזור כספית. הייתי בשוק, לא האמנתי שאנשים באמת ירתמו. לא האמנתי שבמצב הכלכלי בו אנחנו נמצאים, מישהו יוציא מכיסו בכדי לעזור לחיה שאינה שלו. למעשה, חיה שמעולם לא ראה, בחלק מהמקרים. חלק מהאנשים שתרמו היו חברים שלי, אומנם, אבל ממש לא כולם. ואפילו הייתה מישהי שעשתה העברה מחו"ל.
הפרסום.
מאוד קשה לראות משהו חיובי, בתוך משהו כ"כ רע. החתולה שלי, שהייתה בקושי בת שלוש, כבר אינה פה. הדבר שהכי חסר לי הוא לעטוף אותה כשרק זנבה מבצבץ.. אבל אין זה אפשרי. ועדיין, למרות העצב, המחנק והדמעות, חשוב לי לזכור את שלמדתי. ולאמר תודה, לכל אחד ואחד מהאנשים שתמכו. זה לא משנה אם תרמתם כספית, הפנתם אותי לוטרינר, שיתפתם את הפרסום או הצעתם מילים מנחמות. אני מעריכה את זה, אין לכם מושג כמה הפתעתם אותי. וכמה אני שמחה שטעיתי.
מקווה מאוד שהשימוש בכלי החזק הזה, יעשה כמה שפחות מתוך מצוקה, אבל במידה ותצטרכו, דעו לכם שזה-הוא כלי חשוב ויש אנשים טובים בעולם הוירטואלי כמו-גם בעולם האמיתי.
אופל למחשבה 