אני לא שמנה, אבל השמנתי

כשאני אומרת 'השמנתי', זה כל מה שאני מתכוונת. אני לא חושבת שאני שמנה, לא חושבת שעוד רגע אבלע את היקום כולו, פשוט בהשוואה למה שהייתי קודם – השמנתי. זו לא בושה, אך זו האמת. וכשאנשים מבטלים את דבריי מחוסר הבנה, זלזול או משהו אחר, זה לא נעים בשום צורה. ולא, אני לא לבד.

אני בגיל 13 - קטנה וחמודה.

אני בגיל 13 – קטנה וחמודה.

שעת סיפור
אין לי נטיה להשמנה ואם בא לכם – אתם מוזמנים לשנוא אותי, אבל לכל דבר יש מעלות וחסרונות.
עד גיל 24 אכלתי מה שבא לי, מתי שבא לי, כמה שבא לי. לא היו לי גבולות, לא ספרתי קלוריות, לא הגבלתי את עצמי מבחינת מזון ובטח-ובטח שלא הייתי בשום סוג של דיאטה. ואז הגיעו בדיקות דם חביבות שאמרו בטון מורתי 'הא, כפרה, הכולסטרול שלך גבוה, ואת עוד לא בת 25!'. אז חטפתי כאפת מציאות, ובשילוב עם משהו אחר שהפריע לי, התחלתי להתאמן ומעט אחר-כך, גם לשמור על התזונה שלי יותר.

כל זה טוב ויפה, אבל אני עדיין בן-אדם שגופו משתנה, עקב אי-אלו סיבות. וגם אני, למרות ששמנה מעולם לא הייתי, משמינה לפעמים. בין אם אחרים כן-או-לא שמים לב לכך, אני מרגישה זאת. וכשאני מרגישה שבא עליי שינוי לא כה לטובה, מעדיפה לאמר זאת. ואם אפשר, לא לקבל גיחוך וביטול נוסח 'את לא שמנה, תפסיקי לדבר שטויות'.

אני בגיל 16 - קצת פחות קטנה.

אני בגיל 16 – קצת פחות קטנה.

איך עושים את זה?
כאשר אדם שאתם תופסים כרזה אומר לכם 'השמנתי', נסו להבין מאיפה מגיעה האמירה. האם זו תחושה פיסית של כבדות, האם זו תחושת התרחבות כללית ואולי הוא מרגיש זאת בזמן לבישת בגדים שפתאום מעט צמודים יותר. הרבה פעמים, הכוונה ב'השמנתי' היא פשוט זו – השמנתי. אבל ישנם גם אנשים שהתפיסה שלהם את עצמם שונה מאיך שהסביבה תופסת אותם, ובמקרים כאלה, ההתייחסות צריכה להיות בהתאם. אבל כך-או-כך, להתייחס בביטול לדבריו של אדם זה או אחר (במידה ואכפת לכם ממנו) לא פותר את הבעיה.
גם אם משהו נתפס בעיננו כמטופש (בחורה רזה שאומרת שהשמינה, בתור דוגמא), אין זה אומר שהצד השני מסכים עם התפיסה שלנו (לפעמים אפילו ההיפך הגמור). וכשמישהו אומר משהו שבאמת מפריע לו ונתקל בזלזול, זה מתסכל. ותסכול לא עושה כיף לאף-אחד, ואם היינו יודעים שזה מה שאנו גורמים, אולי היינו נוקטים בגישה מעט אחרת. ואולי אז, דברים היו יכולים להשתנות.

אני בגיל 24 - קצת פחות לבושה. (צילום: אלון שועה)

אני בגיל 24 – קצת פחות לבושה. (צילום: אלון שועה)

למה זה טוב?
כשאנשים מקבלים מענה לתחושות שלהם, לרוב יש לכך השפעות חיוביות. לפעמים זה פשוט משחרר ומאפשר לעבור הלאה. לפעמים זה נותן מקום לדיון עצמי או עם אחרים בנושא, ודרך כך לפתרון. לפעמים אפילו מוצאים עזרה מבחוץ כך. אבל אם מבטלים את תחושתו של זה במקום לתת לה מענה, אנו פשוט משאירים אותו לבד, להתמודד עם התחושה ה(במקרה הזה)לא נעימה.

אז כן, אני לא שמנה, אבל השמנתי וזה מפריע לי. אין צורך בחיזוקים חיוביים, אבל גם אני (כמו אחרות) אשמח לא לקבל ביטול כתגובה כשאני מחליטה לחלוק זאת.

ביטוח לאומי, בשבילי או בשביל המדינה?

אנו נאלצים לשלם בטוח לאומי, אין אופציה אחרת. או שתשלם, או שיעקלו לך את חשבון הבנק וכל רכושך (אם הוא שווה משהו). אבל באמת ובתמים שאני לא מבינה.. למה אני צריכה לשלם למדינה, כל חודש בחודשו, על שרות שלעולם כנראה לא אקבל (גם אם אצטרך). שרות שגובה ממני מחיר נפשי וכספי גבוה על שום דבר יעיל שעשה עבורי עד כה.

אז לא שילמתי ביטוח לאומי מכיסי.

אז לא שילמתי ביטוח לאומי מכיסי.

שעת סיפור
עד גיל 25 לא שמעתי מביטוח לאומי, לא כי לא היו לי חובות שצריך היה לשלם, אלא פשוט כי לא הצקתי להם בעין מספיק. מה השתנה פתאום, אתם שואלים? פתחתי עסק. וכעוסק פטור, פתאום, צצו להם מול העיניים החובות הלא סגורים שלי בתור אזרחית במדינה ישראל. אז כך פתאום, לפני שנתיים לערך, החליטו ביטוח לאומי שיש לי חוב אסטרונומי. חוב שכלל, איך לא, גם תקופות בהן כן עבדתי.
'בסדר', אמרתי לעצמי, 'אקח את קול ההגיון (אבא), את התלושים שבמזל שמרתי וכרטיס אשראי בשביל לשלם את היתרה. יהיה בסדר'. וכך היה… למעט החלק של 'יהיה בסדר'. לאחר המתנה הגיע תורנו והסברתי בנימוס לפקידה שמעולם לא הובא לידיעתי החוב המדובר, שבכלל חלק ממנו מתייחס לתקופות שכן עבדתי בהן (מצ"ב תלושי שכר) ושאני מבקשת ממנה לצמצם את החוב למה שאני באמת אמורה לשלם ולבטל את כל הריביות והקנסות. למרבה הפתעתי, החוב צומצם ונאלצתי לשלם "רק" כ-6,000 ש"ח על התקופות בהן לא עבדתי או שעבדתי ללא תלוש. מנגד, הפתעה רבה יותר הייתה מבחינתי לקבל שיחת טלפון אשר מודיעה לי שהתלושים אינם תקפים עקב טעות בתעודת הזהות. ולכן, נאמר לי, החוב והקנסות חוזרים לאותם מימדים נוראיים. כיף-כיף-כיף! ללכת לחפש מקומות בהם עבדתי בגיל 20 ולגרום להם לשלוח לי תלושים מתוקנים וחתומים? קלי קלות. הרי ברור שכל המקומות הללו עוד קיימים ובכלל לא יעשו לי סרט.

בא לי לזחול מתחת לסלע. (צילום: קרן רובינס)

בא לי לזחול מתחת לסלע. (צילום: קרן רובינס)

איך עושים את זה?
ראשית, לימדו מהטעויות שלי. תמיד-תמיד בדקו שכל הפרטים נכונים, וודאו שאכן מפרישים לכם מה שצריך.
שנית, תמיד לשמור קלסר מסודר עם כל תלושי-השכר שלכם. קלסר אחד שמן עדיף על פני חיפוש מייאש ברחבי הדירה או מרדף אחר חברות בהם הועסקתם בעבר.
שלישית, במידה ואתם לא עובדים תקופה מצאו את ביטוח לאומי לפני שהוא מוצא אתכם. תאמינו לי, זה יחסוך לכם.
רביעית, אם אתם כמוני וקשה לכם עם מוסדות כאלה, קחו איתכם מישהו שמרגיע אתכם.
חמישית, תשתדלו לקלל בראש בלבד (או אחרי שיצאתם מטווח שמיעתם של אנשי ביטוח לאומי).

כי חייבים משהו חיובי בין זה. (צילום: יאיר אבן-חיים)

כי חייבים משהו חיובי בין זה. (צילום: יאיר אבן-חיים)

למה זה טוב?
האמת? אין לי מושג. ביטוח לאומי מעולם לא עשה עבורי דבר וחצי-דבר (חוץ מלהפיל את הלב שלי לתחתונים מספר פעמים). בהתחשב בסיפורים ששמעתי ובסיטואציה שהייתי בה אני בעצמי עד לא מזמן (ע"ע הרשומה שפורסמה לפני שבוע), באמת לא נראה לי שאי-פעם אשיג משהו מהעלוקה מוצצת הכספים הזו.
ובהתחשב בכך, אני באמת לא מצליחה להבין את ההגיון. מדוע אנו מחוייבים לשלם על שרות שלאו דווקא (או-אף סביר להניח) לא נקבל. למה אין לנו את הזכות כאזרחים במדינה דמוקרטית, לבחור בעצמנו ביטוח חיים כלשהו?
ונכון, ברור שגם ההתמודדות מול חברות ביטוח אחרות יכול להיות סיפור במידה ואכן מגיע לך משהו. אבל לפחות במקרה כזה אתה בוחר למי לשלם!

לסיכום, אין מספיק קללות ביקום בכדי להביע את הגועל שלי מהמוסד הנוראי הזה. אבל אתם מוזמנים לנסות להגיב עם שלל קללות למען שחרור אגרסיות. אשמח לשמוע רעיונות עסיסיים במיוחד!

רפואה קונבנציונלית? רק אם אין ברירה.

חשבתם פעם מה קורה כשבאמת צריך טיפול? כשהבעיה שלכם אינה איזה צינון סורר, כאבים מעיקים, או חוסר רצון להכנס להריון. מה קורה כשהבעיה שלכם, מונעת מכם לתפקד כאדם סטנדרטי? אם כן וגם אם לא, אני ממליצה לכם לקחת בחשבון שאולי לפנות לרפואה הקונבנציונלית, אינה האופציה הכדאית.

אני עם אנטנות זמניות. (צילום: שי שרעבי)

שעת סיפור
מעולם לא הייתי מהאנשים ה"בריאים". בגיל 12 התחילו כאבי הראש שמלווים אותי עד היום (לפעמים עד כדי מגרנה). בגיל 16, לאחר ארבע שנות צמחונות, נאלצתי לחזור לאכילת בשר מכיוון שזה היה או זה, או בדיקות דם חודשיות וכדורים. ובגיל 17 התחילו כאבי הבטן שהצטרפו גם הם לחיי היום-יום שלי.
אך אלו, הם כעין וכאפס לעומת מה שנאלצתי לעבור בשנים האחרונות ככלל, ובשנה האחרונה בפרט.

היה היה פעם: לפני כחמש שנים, התחילו לי בעיות עיניים "בקטנה". גרד, נפיחות, אדמומיות, כאבים. אקצר ואומר שרק בפעם השלישית בה הגעתי לרופא הכללי שלי, הוא הסכים בכלל לתת לי הפניה לרופא עיניים. אבל זה? זה ניחא. רופא העיניים לא עשה הרבה. הבעיה הייתה "רגועה יחסית", אך המשיכה. במהלך השנים הלכתי לא פעם לרופאי עיניים, החלפתי אותם, כי חשבתי שאולי פשוט נפלתי במקרה על מישהו לא מתאים. כולם המשיכו לאמר לי שאין לי כלום, אבל לא הייתי מוכנה להמשיך לחיות ככה, להעמיד פנים שזה בסדר.
לאחר אין-ספור נסיונות להסביר לרופא המשפחה החביב שזה לא הגיוני, החלטתי להחליף גם אותו. אולי הבעיה נמצאת בבסיס. עברתי לרופאה אחרת, הבהרתי לה שעברתי אליה כי לא התייחסו אליי ברצינות וחשוב לי לפתור את הבעיה. הסברתי את המצב ודרשתי המלצה על רופא עיניים טוב.
בינתיים, איך לא, המצב החריף. לאט-לאט, הצטרפו לגרד, הנפיחות, האדמומיות והכאבים, גם טשטוש ראיה, רגישות קיצונית לאור, תחושת חול ועוד-ועוד. רע כשאתה ישן, ורע יותר להיות ער. כיף חיים.

אני, מלווה במשקפי שמש בתוך הדירה. (צילום: תום רז)

ואז, זה החריף: הלכתי לרופא העיניים, שכלל לא יכול היה לבדוק אותי, עקב המצב. הוא שלח אותי הבייתה והורה לקחת טיפות עיניים עם סטרואידים. שלושה שבועות מאוחר יותר, המצב השתפר דיו וחזרתי להבדק. דבר הרופא? 'אין לך כלום'. 'באמת?', שאלתי אותו. 'כן', הוא ענה בהחלטתיות. 'וכשאפסיק את הטיפול, זה לא יחזור?', שאלתי במידה עדינה של זלזול מעורב בפליאה. 'לא', הייתה התשובה. לא חיכיתי, מיד קבעתי תור לרופאה הכללית בכדי לקבל המלצה לרופא אחר. דבר הרופאה? 'אין טעם'. 'מה זאת אומרת?', שאלתי אותה. 'אין טעם לשלוח אותך לעוד רופאים, הם סתם יעמיסו עלייך תרופות וטיפות אבל לא יפתרו לך את הבעיה'.

במצב כזה, אתה מוכן לעשות בערך הכל, בשביל לחזור ליצור החיי שהיית לפני. באמת.
הרפואה הקונבנציונלית יאשה אותי, הרגשתי נכה לכל דבר. בקושי יצאתי מהבית בשעות היום, על לעבוד כמעט ואין מה לדבר, ובאופן כללי, כמה שפחות שעות ערות, יותר טוב (הגעתי לעשר שעות ערות ביממה). ביאושי פניתי לרפואה שבעבר לא עזרה לי, אך לפחות לא התעלמה מהעובדות.
קיבלתי מחבר טלפון של ידידו העוסק בתחום והתחלתי בטיפול. לשם השינוי, אצל מי שהיה נחוש באמת לפתור את הבעיה. מרגע תחילת הטיפול, כל מה שאמר לי, עשיתי. אמר להפסיק מוצרי חלב? הפסקתי. אמר לשתות את הפורמולה הדוחה? שתיתי. אמר להתפשט? אין בעיה. ולמעט פעמיים, זנחתי את הרפואה הקונבנציונלית.

אני בתור כרית סיכות. (צילום: שי שרעבי)

אני בתור כרית סיכות. (צילום: שי שרעבי)

כחצי שנה מאוחר יותר, אני נכנסת לקליניקה ומורידה את משקפיי השמש ושנינו מחייכים מאוזן לאוזן. הטראומה עוד חקוקה בפניי, למי שמכיר אותי. אבל השיפור ניכר, ורק ממשיך וגדל. כבר לא מרגישה עד כדי-כך זרה בגופי שלי. לא כלואה יותר. חופשיה לחזור לחיי. ליצור שגרה ולהתפתח.

פואנטה: הסיפור הזה, הוא אחד מני רבים. אינו היחיד שלי, ובטח ובטח שאינו היחיד ששמעתי מאנשים קרובים. זה-הוא אומנם נסיון אישי, ואיני מאחלת זאת לאף אדם. אבל תעשו לעצמכם טובה, אל תתנו לאדישות שלהם לפגוע בכם. תאמינו לעצמכם, כשאתם מרגישים שמשהו אינו במקום. ואל תזלזלו בלא מוכר בכדי לפתור.

איך עושים את זה?
אל תהססו להתעקש, להחליף רופאים אם צריך, להיות קרציות, להיות נחושים ואפילו להצטייד במישהו אחר שיעשה זאת במקומכם אם אתם במקום חלש ופגיע עקב המצב הבריאותי. אין שום סיבה שידרכו עלייכם. אל תתנו למי שאינו חווה את שאתם חווים, לזלזל ולצפות שתמשיכו לחיות כך. לא טוב לכם? תשנו. דברו עם מי שאתם יכולים על הבעיה, אולי מישהו כבר שמע על משהו דומה ולכל הפחות, יתן לכם קצה חוט. קבלו המלצות ממי שרק אפשר. ואם אתם מגיעים למטפל ואינכם מתחברים אליו, אל תחשבו פעמיים, מצאו מישהו אחר. אל תהססו לספר גם דברים שנראים לא רלוונטיים, לפעמים משם מגיעה ההבנה ואיתה, הישועה.

למה זה טוב?
רפואה אלטרנטיבית מתפרשת על אין-ספור דרכי טיפול. היא מגיעה עמוק, לשורש, ומשם מנסה לעקור את הבעיה. בעוד שהרפואה הקונבנציונלית, לא מעט פעמים, מנסה לטפל בסימפטום בלבד. לא פותרת באופן סופי את מה שעלול להשאר אתכם לאורך כל החיים, כטרדה כללית או נכות לכל דבר (מלבד הגדרה חוקית).

לא רציתי להשאר חולה, לא רציתי להמשיך לסבול. ואם אתם מגיעים למצב בו אתם זקוקים לטיפול אך לא מקבלים אותו, אל תתנו לעצלנות האחרים ליאש אתכם או לאטימות לכלוא אתכם במכאוביכם.
מגיע לכם לחיות!