רציתי לזחול מתחת לסלע…

לכולנו יש, לעיתים, תקופות "פחות טובות". ולכל אחד, ולכל סיטואציה, דרכי התנהלות שונות המתאימות יותר ומתאימות פחות. חלקנו מקיפים עצמנו באנשים כשרע לנו, כי זה מקל על העמדת הפנים או עוזר להתעמת עם מה שמפריע בזמן שמישהו עומד מאחורינו ותומך בנו. וחלקנו.. לפעמים פשוט מתכנס פנימה, בחיפוש אחר כונכיה, סלע, או מבצר שמיכות שיסתיר את מה שאנחנו עוברים.

העלמות.

להתראות פרצוף-ספר, שלום סלע.

השנה האחרונה, לא הייתה השנה שלי. זה משהו שפשוט קורה לפעמים… אתה מסתכל אחורה ומבין שרוב הזמן, בעיקר ניסית להשאר עם הראש מעל המים. אך המים לעיתים סוחפים מדי, ופתאום מחלחלת ההבנה.. אולי הזרם צריך להקטע, בברוטאליות אפילו, בכדי שתוכל לנתב את עצמך מחדש.

אז בהחלטה מודעת, קטעתי את החיים שלי. צמצמתי אותם למה שהיה הכרחי. עבודה, אימונים ושלושה אנשים קרובים. וזה עבר, והצלחתי להתמקד ולהצמיח דברים שהיו חשובים לי. אבל בשלב מסויים, הבנתי שזה לא מספיק. שמשהו מפריע למחשבות שלי לצוף, להבנות להגיע ולי למצוא את הקלף הארור הזה של 'שינוי כיוון'. ובשביל למצוא אותו, צריך שקט.

אז סגרתי את הפרופיל.
נכון, זה כולה פרצוף-ספר. ונכון, כבר קרה בעבר שסגרתי את הפרופיל. אבל הפעם זה היה שונה.
עד כה, פרק הזמן הארוך ביותר בו הייתי ללא הפרופיל מרגע פתיחתו, היה שבוע לערך. אבל השבוע הראשון עבר.. ולא רציתי לחזור. ועוד שבוע עבר.. ועדיין לא הרגשתי את התחושה שזה מספיק.
נכון, היו מליון סיבות, פרקטיות, לחזור. כל פעם אחת אחרת. אבל החלטתי שאחזור כשארצה, ולא מצורך. לכן.. גם חודש וחצי אחרי הסגירה, אני עדיין בלי. עובדת על שינוי ומקווה שהפירות יקדימו לבוא.

בתחושה שלי הניוז-פיד בו אנו מעיינים זהה לטלוויזיה בה היינו מעבירים ערוצים למרות שאין דבר לראות – שניהם הסחות דעת. ובעיניי, לא מוצלחות במיוחד. ובכל-זאת, אנו נשארים דבוקים למסך, מעדיפים שלא להקשיב לפיד הכה קרוב שנמצא בראשנו. שרק מחכה שנקשיב.

האמת היא, ששום-דבר רע לא יקרה אם נסגור את המחשב, נכבה את הטלוויזיה ונחכה כמה רגעים. סביר להניח שמתוך השקט יצופו להן מחשבות ודברים שרק חיכו לרגע בו נהיה פנויים מחשבתית עבורם.
בנוסף, אני גם יכולה להבטיח לכם, שהאנשים שרוצים אתכם בחייהם, יתקשרו איתכם גם בדרכים המיושנות של דוא"ל, הודעות טקסט, ושוד ושבר – אפילו שיחות קוליות.

חיינו לפני שמארק הכניס אותנו למערכת מרושתת היטב של אנשים שהכרנו, רצינו להכיר או לזרוק מצוק. אומנם כיום, להבדיל מלפני שמונה שנים, את רוב האינטראקציה אנחנו עושים און-ליין בפרופיל שלנו. . בין אם מדובר בפרסום תמונות מחיינו, יצירת קשר עם אנשים או חברות, הזמנות לארועים ופרסום הגיגים רנדומליים. ואני אכן מוצאת את פרצוף-ספר ככלי מעולה למגוון דברים. אבל כלים לא אמורים לשלוט בנו, להיות מרכז חיינו או הדבר עליו איננו יכולים לוותר כי אנו חוששים שבלעדיו, לא ישאר דבר.

אז זחלתי מתחת לסלע פרהיסטורי, בו יש דואר אלקטרוני וטלפון סלולרי, אך אין פרצוף-ספר.
וגיליתי מעין נובע של מחשבות ואנשים שנדחקו הצידה, פשוט כי האכלתי את המוח שלי בשטויות.

העולם לא עוצר מלכת כשמתנתקים מהזרם, הוא פשוט מסנכרן את עצמו לקצב אחר.

דיאטה פיננסית (או: מפזרנות לצמצום)

איך עברתי מלחיות עם כפית כסף בפה לצמצום בדברים שאחרים רואים כבסיסיים ומובנים מאליהם. למה עשיתי זאת, מה השלבים, האם זה עבד ואיך בכלל זה יכול להיות לעזר עבור אנשים שאינם אני. רוצים לדעת? תמשיכו לקרוא.

שעת סיפור
בהיותי ספק-ילדה-ספק-נערה, גרתי בבית של כ-200 מ״ר (מבלי להזכיר את החצר). היו לנו במטבח שני מקררים, פריזר ומקלט, ושלושתם תמיד היו מלאים באוכל. ולמרות שלא היינו עשירים, היו לנו שתי עוזרות ולא באמת ידעתי חוסר מה-הוא. לא ידעתי מה זה אומר (כספית) שאני מדליקה את הדוד לשעתיים על בסיס קבוע, כי חס וחלילה שיגמרו לי המים החמים. לא הבנתי מה משמעותו של צמצום ולא חשתי בכך צורך באותה תקופה. זה היה רחוק ממני.
בהיותי בת 15, התחלתי להיות פחות-ופחות בבית וגיליתי שכמה מחבריי (אשר שכרו דירות וכלכלו את עצמם) מתקשים להתקיים בכבוד. יום אחד, ישבתי עם חבר טוב שהתקשה לסגור את החודש על המספרים, והראתי לו (ולעצמי על הדרך) שכלל אינו אמור להיות בפלוס. זו הייתה הבנה לא נעימה, ועוד פחות נעים לדעת שמאז אותה תקופה, מצב היחס בין המשכורת לשכר-הדירה (ושאר הדברים) רק החמיר. למרות זאת, כשנאלצתי לצאת מבית הוריי, הרשתי לעצמי יותר ממה ש"צריך". מכיוון שהחזירו לי על מה שקניתי בסופר וכדומה, לא הרגשתי צורך להצתמצם וחייתי די בבזבוז (לפחות בכל הנוגע לקניות בסופר). אבל יום אחד זה הכה בי, ההורים לא יתמכו בי לנצח והשינוי צריך לבוא לפני שה"קצבה" תגמר. הרגשתי שאני חייבת לעבור את השינוי הזה. גם בשביל הוריי, אבל בעיקר – עבור עצמי.

מבט מעורער מגיל 15.

מבט מהורהר מגיל 15.

איך עושים את זה?
מאותו רגע של הבנה, חישבתי כל הוצאה והקצבתי לעצמי סכום חודשי אשר קטן בהדרגה.
מבחינת שלבים, ראשון מגיע שלב הצמצום. קובעים סכום הגיוני להוצאות חודשיות (למעט בלת״מים) ועושים מה שאפשר בכדי לעמוד בו. במקביל, יוצאים מהבית ביום-יום עם סכומי כסף קטנים למקרה חרום ולא קונים מבלי לתכנן. לא משלמים באשראי, לא לווים כסף מחברים בשביל משהו מגניב שהרגע ראינו ופשוט לוקחים את הזמן לעכל. עושים רשימה מסודרת של מה שבאמת צריך ולוקחים סכום כסף מתאים בכדי לרכוש את הפריטים בקניה יזומה. מחשבים גם את ההוצאות הקטנות ביותר, גם חמישה שקלים הם כסף שבסוף עלול להצטבר לכדי משהו מכאיב בבנק שהיינו יכולים למנוע. אישית, נמנעתי מיציאות שכללו הוצאה כספית לחלוטין למשל. זה אולי נראה קיצוני, אבל לפעמים קשה לצמצם כשהכל נראה כל-כך הכרחי ולא ניתן להורדה מתפריט החיים. מלבד זאת, הפסקתי לקנות נשנושים וקניתי אוכל-אוכל במקום. לא שוקולדים, לא עוגיות, לא צ'יטוס – רק אוכל. חשוב גם להערך מראש אם אתם יודעים שמחירו של מוצר מסויים משתנה ממקום למקום ולחפשו מבעוד מועד.
זה היה לפני כמעט עשור, ואומנם הרבה מים זרמו בנהר מאז, אבל אני עדיין זוכרת את תחושת הסיפוק כשעמדתי בסכום החודשי של 500 ש"ח על הוצאות סופר. השלב הסופי, אגב, הוא בעצם למצוא את הפינוק, הדבר הקטן עליו אתה מרשה לעצמך "להתפרע" פעם בכמה זמן. וכמובן, לשמר את ה"דיאטה" הפיננסית שיצרת.

לשים לק כארוע חברתי. קלילי, זול וחינני.

לשים לק כארוע חברתי. קלילי, זול וחינני.

למה זה טוב?
לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא אוהבת להיות במינוס. לא אוהבת להרגיש שאין לי מאיפה לשלם חשבונות, ולא אוהבת להתבאס ועדיין לא לעשות לגבי זה דבר באופן אקטיבי. אז אם אין לכם מספיק ואתם מוצאים את עצמכם מוציאים כסף על דברים שבדיעבד, ניתן היה להמנע מהם. אם אתם רוצים לחסוך לדבר מה, וכל פעם מגלים שלא באמת התקרבתם למטרה. אם פשוט בא לכם להרגיש בשליטה על מה שיוצא ולא רק מה שנכנס. אולי גם לכם יתאים לנסות להגביל למען שחרור מתון, מבוקר ומפוכח יותר.

בדיוק כמו שינוי תזונה, בהתחלה זה קשה. בהמשך, ממשיך להיות קשה, אך קצת פחות. ובסוף, אתה מרגיש נקי יותר….

קודם כל בני-אדם

בתור נותני שרות, אנחנו חוטפים לעיתים הרבה חרא, ובתור לקוחות, אנחנו נוטים לרצות לחבוט בנותן השרות עם מחבת סטייקים מברזל יצוק. אבל בראש ובראשונה, כולנו בני אדם.
מגיע לנו לקבל יחס מתאים.

איש נחמד בויקטורי, מגיע לו יחס תואם.

איש נחמד בויקטורי, מגיע לו יחס תואם.

שעת סיפור
מתישהו, בסניף מסויים, של חברה מסויימת, ביום כלשהו, נכנס לקוח מסויים. הוא שאל אותי דבר-מה על פריט כלשהו בחנות, אך נדמה היה שכלל לא עניינה אותו התשובה לשאלתו. מכיוון שזה מיד עבר לשאלה על העגיל שמעטר את השפה שלי. זה בסדר, באמת, אני סופגת הערות ושאלות רבות על העגילים (הנראים) שלי, וכל עוד השאלה לא חודרנית מדי, אני מקבלת את זה בחיוך קל ותשובה קצרה, כי בכל-זאת – להיות נחמד הינו חלק מהעבודה בתור נותן שרות. אבל הלקוח הזה, לו לא הספיק לשאול שאלה פשוטה כאחרים, והוא החליט ללכת קצת יותר רחוק. השאלה הבאה שלו נשמעה יותר כמו טענת עובדה, במבט מתנשא-אך-סליזי ובלי לחשוב פעמיים הוא שאל 'יש לך סטיה, הא?'. הייתי בהלם, אבל התעשתתי מהר ושאלתי אותו האם הוא חושב שזו באמת שאלה לגיטימית לשאול נותן שרות. לאחר שניה של הפסקה הוספתי שאני מתנצלת אך אני מוצאת את זה חצוף. בעל האגו מברזל החליט להקניט אותי וזרק עליי 'כן, צודקת, יש אנשים בלי חוש הומור'. ביום אחר אולי לא הייתי מגיבה לזה כבר, אבל במקרה הזה יריתי אחריו בחיוך 'כן, כמו שיש אנשים בלי טאקט'.

זו לא פעם ראשונה שלקוח חצה את הגבול עימי, למרות שמעולם לא דיברנו לפני והרגע נכנס לחנות ובטח-ובטח שלא תהיה האחרונה. אבל חשוב לי בכל-זאת, להעביר את המסר שלי, לא משנה לכמה אנשים. נותני שרות, הם קודם כל בני-אדם. אנחנו לא שק-אגרוף, לא יצור נחות, לא איזה רובוט חסר מוח או לב – אנחנו בני-אדם. וככאלה, מן הראוי שגם יתייחסו אליינו בכבוד.

גם אם אתם לא רואים אותו, הוא עדיין בן-אדם.

גם אם אתם לא רואים אותו, הוא עדיין בן-אדם.

איך עושים את זה?
לומדים שליטה עצמית מה-היא. לא חייבים לשאול כל דבר שעולה בראש, לא חייבים להוציא זעם על אנשים רק כי הם שם ולא חייבים להתחיל עם אדם בכל מצב. גם אני לקוחה, וברור לי שסיטואציות מול נותני שרות יכולות להביא לפיוזים שרופים או התחממות מסוג אחר. אבל באמת, בואו ננסה להיות קצת טובים יותר.

אז קודם-כל לנשום, לא כל דבר שעובר לנו בראש חייב לצאת דרך הפה.
כשבא לכם לשאול נותן שרות שאלה שאינה קשורה למוצרים שאתם מעוניינים לרכוש, נסו לחשוב האם זה לגיטימי, האם זה לא אישי או חודרני מדי, האם יכול להיות שבמצב הפוך הייתם מרגישים לא בנוח ואפילו הגדילו לעשות ונסו לחשוב על חברים שהינם נותני שרות ואיך היו עלולים להגיב בסיטואציה.
ובמידה והסיטואציה רווית עצבים, נסו לזכור שנותן השרות (לרוב) רק מעוניין לעזור, הוא לא עושה לכם דווקא ובחלק ניכר מהמקרים, ידיו קשורות עקב נהלי החברה או עניינים בירוקרטיים. ואם חשבתם להתחיל עם המלצרית החמודה ההיא, פשוט תזכרו שהיא אולי תגיד 'הא, כן, בכיף', אבל הסיטואציה מאוד לא מאוזנת ואולי בכלל חושבת 'איכס, לא!', אבל לא רוצה לענות לשלילה מחשש שאחוז התשר שלה יפגע.

לא כל בחורה חמודה מחכה שתתחיל איתה. (קרדיט: גלידה אניטה, שבזי ת"א)

לא כל בחורה חמודה מחכה שתתחיל איתה. (קרדיט: גלידה אניטה, שבזי ת"א)

למה זה טוב?
במידה ואכן שאלתם את זה, התשובה הנדרשת היא 'ללהיות בני-אדם, חתיכת בהמה!'. אבל ברצינות, 'ואהבת לרעך כמוך', רלוונטי לחלוטין במקרים הללו. חלקנו נוטים לשכוח, בעיקר כאשר הפיוז הולך לעזאזל, שגם מי שעומד מולנו הוא בן-אדם, בדיוק כמונו. וכמו שלנו לא היה כיף אם מישהו היה חובט בנו מילולית, גם לו זה כנראה לא ממש עושה את היום. זה מתסכל ומעיק, אבל לא הייתם רוצים שיקשיבו לכם כי הסברתם את עצמכם ולא כי נמאס לחטוף מכם טיפות רוק סוררות? יש מספיק דרכים ללחוץ בכדי לקבל את מה שאתה רוצה (במידה והחברה זקוקה לשכנוע), גם מבלי לרצוח לצד-השני את האוזן או לאיים על סבתא שלו.

אז בבקשה מכם, למען סיטואציות נעימות יותר, בתור נותני שרות או לקוחות, בבקשה – תנשמו.