אני לא עושה סקס

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, שאני בהתנזרות מסקס. למעשה, זה קרה מספר פעמים בעבר, לפרקי זמן שונים, בשנים האחרונות. אבל מעולם לא ככה, מעולם לא באופן כה גורף על כל מגע קשור מיניות באשר הוא. מעולם לא לפרק זמן כה ארוך. ובאף אחת מההתנזרויות, זה לא היה כי המוח שלי לא רצה. מה שחוויתי וגרם להתנזרויות אומנם היה פסיכוסומטי, אבל זה היה הגוף בפועל שדחה את האקט. זה לא מנע ממני לחשוב, לפנטז ולרצות סקס וחדירה, רק גרם לי להתאמץ יותר לפנטז שהכאב הפיזי נעלם.

ההתנזרות הנוכחית היא מנטלית, בראש ובראשונה. זה לא שאני רוצה סקס ולא מצליחה להגיע לזה, אלא שאני פשוט לא רוצה. התחושה היא, שאני לא מבינה איך מצפים ממני (או איך ציפיתי מעצמי) לרצות סקס בעולם הזה. ומה הוא בעצם העולם הזה שאני מדברת עליו? העולם הזה, הוא עולם בו לרוב האנשים מספיק שתסכימי. אפילו אם זה כי לחצו עלייך, אפילו אם לא נעים לך, אפילו אם זה כי שוכנעת שיהיה יותר קל לזרום מאשר להמשיך לעמוד על שלך ולהגיד לא. לא מעניין עבורם שתרצי אותם, שתחשקי בהם, זה יכול להיות בונוס. אבל העיקר הוא – שתגידי כן. והאמת? גם זה לא תמיד חובה.

זה מתחיל בדברים הכי בסיסיים. בפניה אל מישהי שמעוניינים בה בצורה שכלל לא מתחשבת בכך שגם היא, צריכה להיות מעוניינת בנו. ישר, שואלים שאלות או מציעים הצעות. לא עוצרים לרגע לחשוב מה יגרום לה להתעניין בנו. הרי הנקודה בה צד אחד יצר קשר, היא מכיוון שאותו הצד התעניין, והצד השני – לא בהכרח נמצא באותה הנקודה. אבל עושה רושם שלרוב, אין לזה משקל עבור הפונים. מה שחשוב הוא שאנחנו מעוניינים, והציפיה היא שהצד השני יזרום עם זה. ואם לא.. יש עוד מליון, נכון?

בואו נעצור רגע. אם רק כתבתי לה 'היי, מה נשמע? נראית טוב!!! בואי נכיר', אין פה תוכן, או משהו שעלול לגרום לה להתעניין. באותה המידה יכולתי להיות גרביל מדבר. ואם היא לא ענתה, ועברתי כבר על כל הבחורות ברשת, מה עוצר בעדי מלכתוב לה שוב? כלום. הרי זה לא רלוונטי שהיא לא ענתה, או ענתה שאינה מעוניינת. אני רוצה, וזה מה שחשוב. 'יבוא לך, יבוא לך', אף היו אומרים חלק.
בואו נלך קצת קדימה. מה קורה אם מישהי מתלוננת על זה שפונים אליה בצורה שאינה נעימה לה? או אז יוצאים כל מגני החופש ואומרים לה 'יאללה, מה הוא כבר עשה? כולה שלח הודעה' (גם אם ההודעה הייתה לא הולמת בתוכנה, בלשון המעטה). במילים אחרות… מה שאת מרגישה לא משנה, כי זכותנו להתנהג איך שבא לנו. אז תזרמי או תשתקי. למה לא אכפת לנו ממה שהבן-אדם שפנינו אליו מרגיש? למה לא אכפת לנו ממה שנעים לאחרים? למה כל שאנחנו רואים הוא 'אני רוצה, מה כבר קרה?'.

הייתם אומרים, אבל מה זה משנה? הרי הודעות אפשר לסנן, ולא צריך להכיר את כלל האנושות. וזה נכון, מעולם לא הייתי אדם שמחפש להכיר את כל מי שפונה (ולפניכם אחת הסיבות), אבל הכאב שלי נובע מכך שההתנהלות הזו מושרשת כה עמוק בתוך ההתנהגות שהיא זולגת אל כל אינטראקציה. ממש כל אינטראקציה באשר היא. בין אם מדובר באדם שהולך ברחוב ומקבל הערות שמעולם לא ביקש, בשיטות מכירה ו"פיתוי" כבסיס להכרות, או מניפולציות בכדי לגרום לצד השני להכנע לרצונות שלך. הבסיס הוא, חוסר אמפתיה, חוסר התחשבות וחוסר באכפתיות בסיסית. למרבה הצער, עושה רושם שהמשפט המוכר, 'מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברייך', התמסמס לו ואנו מרוכזים בעיקר בעצמנו.

אני לא עושה סקס כי אני לא סומכת על בני-אדם שיראו אותי בסיטואציה. כי אני מרגישה שסקס, עלול להפוך למלחמה על כבוד בסיסי. ואני לא מרגישה את זה, ככה פתאום. אני מרגישה את זה כי פעם אחר פעם התנהגותם של אנשים (גם אם בהיסח הדעת), גרמה לכך שהייתי צריכה להלחם על הזכות הבסיסית לקבוע מה נעשה לגוף שלי ומה לא. וכשפתחתי את הנושא לשיחה, לא פעם קיבלתי בתגובה 'איך את יכולה לומר שעשיתי משהו כזה'. לפני ה'אני מצטער שככה גרמתי לך להרגיש, אשים לב להבא' (אם בכלל הגיעה התייחסות כזו), קודם כל 'איך את מעזה'. הרי… הם יכולים לעשות מה שבא להם, ואנחנו.. צריכות לשתוק ולספוג את זה. ואם אנחנו לא שותקות, אז משהו כנראה לא בסדר, נכון?

נכון. משהו ממש לא בסדר. משהו בבסיס ההתנהלות הזו, ממש לא בסדר.
אני מדמיינת עולם, בו מחד גיסא אנו מקשיבים ומאידך גיסא מקבלים את המקום להסביר ולהשמע.
עולם בו שני הצדדים קשובים האחד לשני. עולם בו אנחנו יכולים פשוט להיות… ושיראו אותנו.
דמיינו איתי. לא קצת מתחשק לכם לעזור לזה לקרות?

(הטקסט נכתב מנקודת מבטי. גם גברים ושאר המגדרים חשופים להתנהלות הלא נעימה שהזכרתי ולכן הטקסט פונה לכל המינים והמגדרים)