הרבה פעמים שואלים אותי אם אני בן-אדם של מגע. התשובה הקצרה היא, כן ולא.
מכיוון שכבני-אדם אנחנו די מורכבים, וכך גם אני, תשובה לשאלה כזו אינה אבסולוטית.
צילום: מרינה סבורוב
עם אחוז מאוד גבוה מהאנשים שאני איתם בתקשורת, ניתן לומר בהחלטיות שאני לא אדם של מגע. מסתדרת עם חיבוקי השלום ונשיקות הלחי, בדרך כלל, אבל כל מגע מעבר לזה צורם לי ואף גורם לי להתכווץ במקומי. אפילו אם זה-הוא אדם שאני מכירה וכוונתו טובה, סביר להניח שאם יניח עליי את ידו, זה יגרום לי להרתע.
מגע, ברוב המקרים, פשוט מרגיש לי לא טבעי בעליל. כמו משהו שלא צריך להיות, הפרה של חוקי הטבע.
אז.. איפה הכן בכל הסיפור הזה?
כשקורה ואני כן מרגישה נוח עם מגע של מישהו, אז אני ממש אדם של מגע. מוצאת את עצמי כמהה למגע שלו באופן מובהק, מבקשת להיות מלוטפת, נצמדת אליו בשינה משותפת, נוגעת באופן עקבי מיוזמתי ובאופן כללי, מאוד בעד הקירבה הזו. לא אמביוולנטית, אלא אקטיבית מעוניינת בכך, להבדיל אלף אלפי הבדלות מהמצב עם רוב האנשים.
הבעיה מתחילה הרבה לפני המצבים בהם אני מעוניינת בקרבה אל מישהו ולא בטוחה איך לשבור את המחסום. מכיוון שהרבה סוגי מגע שנראים טבעיים והגיוניים למרבית האנשים בתקשורת רגילה בין חברים נתפסים עבורי כחציית גבולות. אני נוטה להגיב בריחוק וקפיאה קלה אם מדובר במשהו שאני יודעת שאמור להיות לגיטימי חברתית (נניח, הנחת יד על כתפי או בדיקה של משהו על הבגד שאני לובשת). חלק רגישים מספיק בכדי לקלוט את התגובה הצוננת, וחלק פחות. אבל במידה וזה-הוא אדם שאני עלולה, מתישהו, לרצות בקרבתו הפיזית, זה כנראה יהווה בעיה בהמשך.
ככל הנראה שאם אני מעוניינת בקירבה של אותו אדם, מדובר במישהו בעל רגישות מספקת לסובבים אותו (או לפחות כלפיי). ואם שם לב, זה סביר להניח שם אותנו במקום בו הוא מאמין שאני פשוט לא מעוניינת. מקום בו אני מרוחקת כי אני לא יודעת אחרת והוא שומר על ריחוק בכדי לכבד את העדפתי. ואז… איך משנים את זה? הכל מרגיש נוקשה פתאום, כאילו כל תזוזה קטנה היא דרמטית, ואולי בכלל שינה את דעתו בזמן שהתרגלתי לנוכחותו?
לעיתים אני מקנא, בכל אלה שעבורם מגע הינו דבר כה טבעי שאינם חושבים פעמיים, פשוט הולכים על תחושותיהם הבסיסיות ולא בוחנים כל מילימטר של התקרבות, בעוד אני מוצאת עצמי חוששת להפגש עם אנשים שמעניינים אותי, מחשש שיתקרבו יתר על המידה ואאלץ להרחיק אותם ממני תוך כדי נסיון שלא לגרום לאי-נוחות. מה שבדרך-כלל עובר מאוד משונה. וכאשר המחסום כביכול נשבר, עושה רושם שהמוח שלי טומן בחובו כפתור "התחלה מחדש" שמחזיר אותי לאותה הנקודה בה מגע אינו טבעי. כך יוצא שכמעט כל אינטראקציה פיזית שנוצרת, הינה בעצם מאבק שלם שלי עם עצמי, מבלי להתייחס לעובדה שאני לא לבד במשוואה, ויש עוד צד להתחשב בו וברצונותיו.
אני צוחקת על זה ואומרת שליד המילה awkward במילון כנראה יש תמונה שלי, אבל זה בהחלט טורד את מנוחתי וגורם לי להרגיש נבדלת מכל השאר.
אופל למחשבה 
נשמע שאת צריכה אולי ללמוד לקבל את עצמך על מי שאת. לכל אחד יש את הדברים שמבדילים אותו מאחרים לפעמים הוא מרוצה מהם ולפעמים פחות. רגישות יתר במגע היא דווקא לא משהו כל כך מוזר או נדיר. רגישות יתר מאוד יכולה להסביר למה מגע באופן כללי מרתיע אותך ומגע של מישהו שאת מעוניינת במגע שלו עושה לך כל כך טוב (אולי אפילו יותר מלאנשים אחרים). אני חושב שאם תלמדי להשלים עם זה ולחיות עם זה אז תוכלי אולי גם לתקשר את זה טוב יותר לסובבים אותך. לא על ידי תגובה צוננת אלא ממש להגיד להם שיש לך רגישות לזה אז את מעדיפה שלא… לי אישית זה לא היה נשמע מוזר. גם אם כן, אני חושב שזה עדיף על פני תגובה צוננת שאני לא ממש מבין את פשרה.
Just my opinion…
זה שאני שלמה עם עצמי לא אומר ש"תופעות הלוואי" של המצב לא צורמות לעיתים.
לגבי לדבר בצורה ברורה, לא מול כל אחד יש לי הרצון להסביר את עצמי. מול אלה ששווים את זה בעיניי, אני טורחת. ואלה שלא, יכולים להסתפק בתגובה צוננת. מעבר לכך, אין לי הרבה אמון ביכולת הקבלה וההכלה של בני האדם, או בכלל.
בכל אופן, אני חושבת שהטקסט הזה מדבר בעד עצמו, כמו הרבה טקסטים שמצאו דרכם לבלוג – הוא מסביר קצת על מי שאני.
ובין אם מי שצריך את המידע הזה יקרא פה ובין אם לא, כתיבת הפוסט שיפרה את הכלים שלי.
אני מעריך את האומץ שלך להיות שונה וייחודית ואת היכולת שלך להיות כל כך אמתית ולהיחשף גם בצדדים הרגישים והעדינים ביותר שלך. רותקתי לתיאור הפנימי המדויק שלך . זה שונה ויפה וזה עורר אותי כמו משב רוח מרענן בתוך כל השטחיות והעדריות הרגילים שיוצרים בי לעיתים תחושות שעמום ואף בחילה.
אני חוששת שתחושת השעמום והבחילה מהסטנדרט מלווה אותי כמעט כל יום.
מקווה שעוד אנשים יקחו את עצמם, ואותנו, צעד קדימה. בדרך אל מקום טוב יותר.