האיש שהתבגר הפוך

הפעם, כמעט ולא הייתה עריכה. לא יהיו תמונות, וגם הצורה שונה. אבל כבני-אדם, אנו מורכבים מיותר מדבר פעוט אחד. וצורות הביטוי שלנו יכולות להיות שונות גם-הן.

*  *  *

האיש שהתבגר הפוך נולד למשפחה סטנדרטית למדי. שלושה אחים, שני הורים וכלבה.
היה הוא בן-זקונים, רחוק שנים לא מעטות מאחיו הגדולים. בילדותו היה נקי וזהיר ואף התפאר בכך שמעולם לא יצאה מפיו קללה. האיש, שהיה אז ילד, תמיד הקשיב להוריו.. מה שאמרו, כך האמין, היה אמת מוחלטת. אך העולם גדול הוא, וישנה יותר מאמת אחת. תגלית שהופיעה בהגיעו לגיל תיכון.
לפתע, לא כל מה שהוריו אמרו נראה לו. פתאום, למעשה, מה שרצו עבורו, היה דבר שהרגיש כשגוי. הבקשות לא עזרו, הוריו ושאר המבוגרים, האמינו בצדקתם – שהם יודעים טוב יותר עברו.
אם-כך, אמר לעצמו, צריך אני להוכיח שאני יודע יותר טוב. בלית ברירה, עשה את שאמרו.. אך לא ללא מאבק. מיד בתום החלטתם, התריע בפניהם על פתיחת המלחמה.
יחד עם קריאת תיגר גבולית על חוקי בית-הספר אליו נשלח, התכנס בתוך עצמו ושקד על הבנה טובה יותר. בעוד חבריו לספסל הלימודים חזרו כתוכי על משפטים אותם אמורים הם להגיד, הוא שתק. התהליך קרה בתוך ראשו, והבנות שלרוב מגיעות בגילאים מאוחרים יותר, היו ברורות כשמש לילד בין השתיים-עשרה. בתום מאבק של שנתיים, קיבל את מבוקשו. הוריו הפנימו שהאמת שלהם אינה האמת שלו, ורחשו לו כבוד. במקום להערים עוד ועוד קשיים, נעמדו לצידו והמלחמה הגיעה לסיומה.

המסלול השקט ומלא המחשבות המשיך בשנים שאחרי. את התהליכים שבני גילו נוטים לנהל בשיחות עם חברים או פסיכולוגים, עבר בתוך ראשו. דברים שעבור אחרים היו מובנים מאליהם התקבלו בפקפוק גדול ועברו ניתוח מקיף עד אשר הגיע למסקנה לגבי התאמתם או חוסר התאמתם לו. הוא ספג אל תוכו הטרדות מיניות אין-ספור וטרור מאחיו הגדול, בזמן שחבריו לא שמעו מילה. המילים היחידות היו במסך.
בעוד חבריו בתיכון, מצא עצמו מנסה מזלו בעבודה זמנית. בן חמש-עשרה בלבד רכש חברים משכבות גיל שונות וחישב הוצאות כלכליות בנסיון להבין איך זה אפשרי, לכלכל את עצמך בעולם האמיתי.
הבית, שאמור היה להיות מקום מפלט, היווה עבורו את הסיוט הכי גדול. מקום בו לא ניתן להרגיש בטוח. ובהגיעו לגיל שמונה-עשרה, כשהוריו כשלו בהוצאת הגורם המאיים, הוציא עצמו משם. אדם שבור ומפוחד, היה אז. אך מתוך הפחד, מצא את הכח להאמין שיכול להיות אחרת. שלא יכול להיות שהמציאות הזו, הינה האפשרות היחידה. הוא עבר לשקם את עצמו, בביתו של אדם אחר, ולאחר-מכן שכר דירה. משאיר מאחוריו את ההטרדות ששקעו בנבכי מוחו העמוס. דברים חשובים יותר עמדו על הפרק, דברים איתם היה קריטי להתמודד בעכשיו של אז.

הוא לא עשה "שטויות של בני גילו". בעוד חבריו התנסו במגוון סמים, הוא חשב על הנושא עם עצמו והבין שאין שזה מתאים לו. בגיל תשע-עשרה, בעוד הוריו משלמים על קניותיו בסופר, למד לחשב כל הוצאה ולצמצם את הוצאותיו למינימום הדרוש. סביבו כולם יצאו למסיבות, הופעות ומסעדות, והוא..? אם זה עולה – הוא לא שם. המטרה מקדשת את האמצעים, אמר לעצמו. והמטרה הייתה בית, זה היה הדבר היחיד אותו ידע שהוא רוצה. מקום שבאמת יהיה שלו, מקום בו יוכל להרגיש בטוח. אך החישובים טפחו על פניו. בעוד רצה להאמין שזה אפשרי, ושיגיע ליעד בהגיעו לגיל עשרים וחמש, הקלפים הראו אחרת.
הגיל הגיע, ואיתו מערכת היחסים הראשונה בה ראה עצמו ממסד את הקשר למגורים משותפים.
נינוח בתוך מערכת היחסים והעבודה המסודרת, דברים החלו לצוף.. וההטרדות איתן חשב שהתמודד, החלו להראות אותותיהן. בעודו מנסה לפענח את דרך הפעולה לטיפול בעצמו גילה שבהיבט הבית עליו חלם, דברים נראו הגיוניים פתאום. ובעיניים מרגיעות אחז ביד בן-זוגו בעודו מסביר לו באופן פרקטי, כיצד זה אפשרי. אך רגשות, ובני-אדם הינם דינמיים. וכשמערכת היחסים עלתה על שרטון שאין ממנו חזרה, התפוצצה אמונתו לרסיסים. עשר שנים לאחר החישובים הקשים הראשונים, עלות המחיה רק עלתה ויחד עם התנפצות הבועה של קניית בית משותף, איבד את האמונה שיגיע לאותה הנקודה אליה חתר בנחישות כה רבה.

בבת-אחת, שיחרר את הרצועה אשר הידקו ידיו שלו סביב צווארו ולקח סיכון בדמות פתיחת עסק עצמאי. תחילה, הסיכון היה מחושב.. חודשיים, אמר לעצמו. כשאחזור מחו"ל, אם לא תהיה תפוקה מספקת, אחזור לצורת החיים הישנה. עבודה קבועה כשכיר, משכורת צפויה מראש וחסכון איטי אך בטוח.
אך החופש גילה לו כמה אומלל היה, האושר שמילא אותו היה גדול מכדי לוותר עליו בתום תקופת הנסיון, והחליט לתת לסיכון הארכה. החלטה שבשילוב עם מחלות כרוניות שפקדו אותו כאשר רצה לחזור לעבודה כשכיר, עלתה לו בכל מה שהצליח לחסוך, עד אותה העת.

בגיל עשרים ושש, האמין כי הגיע לקרקעית. בקושי מסוגל לתפקד עקב מצבו הבריאותי, נתקל במערכת רפואית שאינה מעוניינת לעזור. התקווה, שיוכל לתפקד כאדם נורמלי, כמעט ואבדה. כמעט.. אך לא לחלוטין. בכוחות שלא היו, הביא עצמו לגשת לרפואה אחרת, ממנה הגיע הפתרון. ומאוחר יותר באותה השנה, חזר לעבוד כשכיר. דברים החלו להשתפר כאשר הגיע למקום עבודה בו שמח להיות ומצא דירה (שכורה אומנם) שהייתה טובה מזו שתרמה לחוליו. פתאום, במקום לחסוך כל אגורה, הצליח בגיל עשרים ושבע לאפשר לעצמו להיות גרגרן ובזבזן למשך שבוע. חופשה שהייתה, עד כה, החופשה הטובה ביותר שסיפק לעצמו. יכולות הצמצום שלו אפשרו לו להשקיע את הכסף הנותר מהכנסותיו בחפצים ושאר דברים שמלאו אותו שמחה. ופתאום, משהו נוסף השתנה. הוא לקח פגרה ממערכות יחסים והחליט שהגיע הזמן להבין כמה דברים – לבד. זו הייתה תקופה מלמדת, ובסופה, היו לו מספר תשובות לעצמו. תשובות שחשוב היה להגיע אליהן. אך לאט-לאט הבין שהוא באמצעו של תהליך נוסף, כזה שאין לדעת מה יהיה בסופו.

בהגיעו לגיל עשרים ושמונה, הבין לפתע, שבזמן ששאר חבריו התפרעו ב"צעירותם", עשו "טעויות" של ילדים ונהגו לפעול לפני שהיו חושבים – הנפש שלו הגיעה לאותה הנקודה, עכשיו.
במקום היציב הזה, פתאום צמח לו הילד הזה, לו התכוון לתת מעט דרור בגיל עשרים וחמש, אבל רצה יותר. ועכשיו.. האיש שהיה כבוגר בעודו ילד, הפך לילד בעודו מבוגר. המבוגר שהיה ועודנו, ננעל לפרקים מאחורי סורג ובריח, בעודו צופה בילד לוקח סיכונים מהם היה נמנע בעבר. המבוגר הכלוא בוכה וצורח, מנסה לומר לו שצריך לחשוב קודם, להבין מה עלול לקרות ומה יכול להשתבש.
אך הילד לא מקשיב. הוא רוצה את החופש..

ולו רק בכדי לטעות.