רק על עצמי – סתם עוד יום

אני לא חוגגת ימי הולדת, גם לא חגים. לא צמה ביום כיפור, לא עומדת בצפירה. לא נזכרת בשואה ביום לזכרה, לא עושה משהו מיוחד ליום השנה של מערכת יחסים זו או אחרת ולא קונה לאמא מתנה ביום האם.. פשוט כי זה לא מסתדר בקו אחד עם מה שאני מאמינה בו.

לא!

לא!

שעת סיפור
בשישי האחרון נאלצתי לבלות, בלית ברירה, כעשרים דקות עם אדם שמאמין באופן אדוק באלוהים. למה כותבת נאלצתי, כאשר עם אבי היקר אני מבלה מרצון כשעתיים-שלוש בשבוע? כי לבחור המדובר הייתה בעיה עם חוסר האמונה שלי. 'העם היהודי', הוא אמר, 'בניגוד לכל עם אחר, הוא בעצם אחד. כל אדם מייצג תא בגוף'. 'ואם תא אחד חולה', הוסיף בכוונה ברורה לאלו שאינם מאמינים, 'כל הגוף חולה'.

אני לא מסכימה איתו. חושבת שהרבה אנשים גם טוענים שאינם מסכימים איתו. ושלכפיה אין מקום. ועדיין, מרגישה שמרבית האנושות (או הישראלים, באופן ספציפי), שכחו את אותו משפט נחמד 'חיה ותן לחיות'. למעשה, עקב חוסר רצוני לחגוג או להתאבל בימים ספציפיים עליהם החליטו אחרים, אני חווה זאת על בשרי (פעם-אחר-פעם-אחר-פעם).

תנו לחיות בשקט.

תנו לחיות בשקט.

להסביר? בבקשה:
אז כמו שאמרתי בפסקה המודגשת, אני לא חוגגת ימים ספציפיים וחגים או מתאבלת באלו שאמורים להיות עצובים. אני כן, מנגד, נזכרת לפעמים בעצב במאורעות נוראיים שסבתי ושכמותה נאלצו לעבור לפני שהגיעו ארצה. נזכרת לעיתים בכעס באנשים שהכרתי (או שלא) ונהרגו בפיגוע זה או אחר. כן מזכירה לחשובים לי שהם כאלה, ואף נותנת להם מתנה אם מתחשק ואפשר. ולגבי כפרות, משתדלת "פשוט" לא לעשות דברים שדורשים כפרה. כל אלו לא הופכים אותי לפחות בן-אדם, רק לחופשי יותר. אדם שעושה את אשר הוא מרגיש לנכון, ולא משתמש ביומן בכדי לזכור לאהוב, לבכות, להתנצל או לפנק.

אבל איכשהו, לרוב האנשים זה חורה. חורה שאני לא עומדת בצפירה. אז יצעקו עליי, במקום לעמוד בשקט ולהתעסק באבל שלהם.
חורה שאני לא חוגגת ימי הולדת. אז מנסים לחגוג לי בכח. על הקיר שלי בפרצוף-ספר, בהודעות טקסט, בשיחות (שלא נענו) ובניסיונות חוזרים ונשנים להוציא אותי במיוחד באותו יום.
חורה שאני לא חוגגת חגים. לכן מתעצבנים עליי כשאני לא אומרת 'חג שמח' בחזרה, פשוט כי איני מאמינה בזה.

לא אבוז לאדם על אמונתו או צורת חשיבתו. לא אסיח דעתו של אדם בצפירה באופן מכוון. לא אנסה לגרות אדם באמצע צום. אבל כן מאמינה שיש לי את הזכות לבחור במה להאמין ואיך להתנהל. מתי להתעצב על מותם של אלו ומתי להרעיף אהבה על אחרים.

סתם עוד יום.

סתם עוד יום.

לא אכפת לי, בחיי, ממה שאחרים חושבים. לא צריכה שאחרים ישנו דעתם לשלי. לא מחפשת שיאמרו שאני צודקת. לא זקוקה לקהילה או אישור של אחרים הנוהגים כמוני. כל מה שאני באה לאמר, אם לפשט זאת עבורכם, הוא 'חיה ותן לחיות'. גם אם משהו ממש חשוב לכם, כפיה היא לא הדרך. גם אם אתם חושבים שאדם אחר מתנהג, חושב, או מאמין במשהו מטופש, או שאינו הגיוני עבורכם בשום צורה – כבדו אותו. אל תנסו למנוע מאחרים את בחירתם החופשית, גם אם אינכם מסוגלים לתפוס או להבין את אותה הבחירה.

ובשורה התחתונה, דיר-באלק אתם כותבים לי מזל-טוב על הקיר ביום הולדת, קאפיש?

14 מחשבות על “רק על עצמי – סתם עוד יום

  1. מסכימה עם התפיסה הזו ועם רוב מה שאמרת. אני לא מבינה וכנראה לעולם לא אבין למה צריך תירוץ או לגיטימציה להפגין אהבה, או עצב, או משפחתיות. מי אמר שדווקא היום אני צריכה להרגיש כך או כך?
    למרבה הצער וכידוע, לאנשים בארצנו הקטנטונת יש בעיה אמיתית עם הקונספט של השארת האפים שלהם מחוץ לעניינים של אחרים.
    כן, אני מכבדת ימים מסוימים, לפחות בפומבי, משום שאין טעם בפרובוקציה ריקה; כן, אני מכבדת אמונות ורגשות של אחרים; לא, אני *לא* חושבת שהגיוני לכפות רגשות ואמונות על אחרים, בעיקר כי זה משיג את התוצאה ההפוכה: אנטגוניזם.

  2. פעם הבאה שמישהו אומר לך את השטות עם התא, דקרי אותו בחפץ לבחירתך [בין סיכת תפירה לסכין קצבים] ואמרי לו שעכשיו הרסת לו בגוף אלפי תאים והוא עומד למות.
    נ.ב
    הסרקזם עובד טוב יותר עם סיכת תפירה.

  3. אני מבין לחלוטין את המקום שממנו את כותבת- גם אני לא עומד בקנה אחד עם רוב האמונות שרווחות היום בארץ.
    לדעתי, הכיוון שלך נכון יותר הן לגבי הפרט והן לגבי הכלל- על כולם לכבד את כולם ללא קשר לאמונותיהם כל עוד האמונה הזאת לא פוגעת במישהו אחר..
    וזאת הנקודה שלי- כל עוד היא לא פוגעת במישהו אחר.

    פגיעה כזו יכולה להתרחש הרבה יותר בקלות ממה שנדמה לנו- במיוחד אם מדובר באנשים קרובים, אני חלילה לא מעביר ביקורת על הדרך שלך אבל לדעתי, אם לאדם יש חג שהוא חוגג ומאחל לי חג שמח- הייתי רוצה להאמין שטוב לו ביום הזה והוא מאחל לי שיהיה לי טוב גם כן. ומסיבה זו אאחל לו חג שמח גם כן.
    בדיוק כמו שאני מאחל חג שמח לכל מי שחוגג חג מולד או כל חג אחר שלא כלול במערכת האמונות שלי.
    מעבר לך, במהלך שירות המילואים האחרון שהשתתפתי בו היו איתי אנשים שבמהלך סיורים השתדלו לא לאכול במופגן בכדי לא להכביד על הגשש שהיה איתנו ברכב וצם רמדאן.

    הנקודה שאני מנסה לחדד היא שמלבד הכבוד שאנחנו נותנים לאחרים ומצפים לקבל מהם על מערכת האמונות שלנו, צריכה להיות גם מידה של רגישות הבאה יחד עם הכבוד.
    אלה המאחלים לך יום הולדת שמח (מעצבן עד כמה שזה יהיה, גם אני לא אוהב שעושים את זה) זה פשוט הדרך שלהם להגיד לך שהם שמחים שאת חולקת איתם את החיים שלהם. כמובן הם יכולים להיות רגישים יותר ולא לפעול בניגוד למה שאת מבקשת, אך יהיה זה חבל לא לראות את הסיבה שלשמה הם רוצים לחגוג לך.

    מלבד זאת- אני מסכים לחלוטין של צריך להגביל ביטויי אהבה \ חרטה \ חשבון נפש לימים מסויים בשנה ובכל שאר הזמן לקחת את הכל כמובן מאליו.

    • אני מבינה את מה שאתה אומר, אבל זה מפריע לי. הרי יגידו לי חג שמח או יום-הולדת שמח, לצורך העניין, גם אם אני לא מעוניינת לקחת בזה חלק. אז ככל שאני יכולה, עקב תחושת הכפיה, מעדיפה לדרוש את מקום אמונותיי. יש שלל איחולים נייטרלים שאפשר לפזר בלי לשייך למשהו ספציפי, בכך אני בוחרת.

      הסיפור על המילואים יפה, זו דרך נחמדה מאוד להראות שאתה מכבד.

      ולגבי אנשים שאומרים לי יום-הולדת שמח מסיבות חיוביות כביכול, קשה לי לראות זאת כך. רובם כנראה לא מכירים אותי מספיק בשביל לדעת ואומרים זאת סתם מתוך הרגל, וחלקם מתעלמים באופן בוטה מהבחירה שלי. כך-או-כך, אם הם רוצים להביע שמחה על כך שאנו חולקים זמן יחדיו – יש דרכים טובות יותר לעשות זאת.

      בכל אופן, שמחתי לקרוא את תגובתך ומקווה שנהנית מהרשומה 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s