רציתי לזחול מתחת לסלע…

לכולנו יש, לעיתים, תקופות "פחות טובות". ולכל אחד, ולכל סיטואציה, דרכי התנהלות שונות המתאימות יותר ומתאימות פחות. חלקנו מקיפים עצמנו באנשים כשרע לנו, כי זה מקל על העמדת הפנים או עוזר להתעמת עם מה שמפריע בזמן שמישהו עומד מאחורינו ותומך בנו. וחלקנו.. לפעמים פשוט מתכנס פנימה, בחיפוש אחר כונכיה, סלע, או מבצר שמיכות שיסתיר את מה שאנחנו עוברים.

להתראות פרצוף-ספר, שלום סלע.

השנה האחרונה, לא הייתה השנה שלי. זה משהו שפשוט קורה לפעמים… אתה מסתכל אחורה ומבין שרוב הזמן, בעיקר ניסית להשאר עם הראש מעל המים. אך המים לעיתים סוחפים מדי, ופתאום מחלחלת ההבנה.. אולי הזרם צריך להקטע, בברוטאליות אפילו, בכדי שתוכל לנתב את עצמך מחדש.

אז בהחלטה מודעת, קטעתי את החיים שלי. צמצמתי אותם למה שהיה הכרחי. עבודה, אימונים ושלושה אנשים קרובים. וזה עבר, והצלחתי להתמקד ולהצמיח דברים שהיו חשובים לי. אבל בשלב מסויים, הבנתי שזה לא מספיק. שמשהו מפריע למחשבות שלי לצוף, להבנות להגיע ולי למצוא את הקלף הארור הזה של 'שינוי כיוון'. ובשביל למצוא אותו, צריך שקט.

אז סגרתי את הפרופיל.
נכון, זה כולה פרצוף-ספר. ונכון, כבר קרה בעבר שסגרתי את הפרופיל. אבל הפעם זה היה שונה.
עד כה, פרק הזמן הארוך ביותר בו הייתי ללא הפרופיל מרגע פתיחתו, היה שבוע לערך. אבל השבוע הראשון עבר.. ולא רציתי לחזור. ועוד שבוע עבר.. ועדיין לא הרגשתי את התחושה שזה מספיק.
נכון, היו מליון סיבות, פרקטיות, לחזור. כל פעם אחת אחרת. אבל החלטתי שאחזור כשארצה, ולא מצורך. לכן.. גם חודש וחצי אחרי הסגירה, אני עדיין בלי. עובדת על שינוי ומקווה שהפירות יקדימו לבוא.

בתחושה שלי הניוז-פיד בו אנו מעיינים זהה לטלוויזיה בה היינו מעבירים ערוצים למרות שאין דבר לראות – שניהם הסחות דעת. ובעיניי, לא מוצלחות במיוחד. ובכל-זאת, אנו נשארים דבוקים למסך, מעדיפים שלא להקשיב לפיד הכה קרוב שנמצא בראשנו. שרק מחכה שנקשיב.

האמת היא, ששום-דבר רע לא יקרה אם נסגור את המחשב, נכבה את הטלוויזיה ונחכה כמה רגעים. סביר להניח שמתוך השקט יצופו להן מחשבות ודברים שרק חיכו לרגע בו נהיה פנויים מחשבתית עבורם.
בנוסף, אני גם יכולה להבטיח לכם, שהאנשים שרוצים אתכם בחייהם, יתקשרו איתכם גם בדרכים המיושנות של דוא"ל, הודעות טקסט, ושוד ושבר – אפילו שיחות קוליות.

חיינו לפני שמארק הכניס אותנו למערכת מרושתת היטב של אנשים שהכרנו, רצינו להכיר או לזרוק מצוק. אומנם כיום, להבדיל מלפני שמונה שנים, את רוב האינטראקציה אנחנו עושים און-ליין בפרופיל שלנו. . בין אם מדובר בפרסום תמונות מחיינו, יצירת קשר עם אנשים או חברות, הזמנות לארועים ופרסום הגיגים רנדומליים. ואני אכן מוצאת את פרצוף-ספר ככלי מעולה למגוון דברים. אבל כלים לא אמורים לשלוט בנו, להיות מרכז חיינו או הדבר עליו איננו יכולים לוותר כי אנו חוששים שבלעדיו, לא ישאר דבר.

אז זחלתי מתחת לסלע פרהיסטורי, בו יש דואר אלקטרוני וטלפון סלולרי, אך אין פרצוף-ספר.
וגיליתי מעין נובע של מחשבות ואנשים שנדחקו הצידה, פשוט כי האכלתי את המוח שלי בשטויות.

העולם לא עוצר מלכת כשמתנתקים מהזרם, הוא פשוט מסנכרן את עצמו לקצב אחר.

האיש שהתבגר הפוך

הפעם, כמעט ולא הייתה עריכה. לא יהיו תמונות, וגם הצורה שונה. אבל כבני-אדם, אנו מורכבים מיותר מדבר פעוט אחד. וצורות הביטוי שלנו יכולות להיות שונות גם-הן.

*  *  *

האיש שהתבגר הפוך נולד למשפחה סטנדרטית למדי. שלושה אחים, שני הורים וכלבה.
היה הוא בן-זקונים, רחוק שנים לא מעטות מאחיו הגדולים. בילדותו היה נקי וזהיר ואף התפאר בכך שמעולם לא יצאה מפיו קללה. האיש, שהיה אז ילד, תמיד הקשיב להוריו.. מה שאמרו, כך האמין, היה אמת מוחלטת. אך העולם גדול הוא, וישנה יותר מאמת אחת. תגלית שהופיעה בהגיעו לגיל תיכון.
לפתע, לא כל מה שהוריו אמרו נראה לו. פתאום, למעשה, מה שרצו עבורו, היה דבר שהרגיש כשגוי. הבקשות לא עזרו, הוריו ושאר המבוגרים, האמינו בצדקתם – שהם יודעים טוב יותר עברו.
אם-כך, אמר לעצמו, צריך אני להוכיח שאני יודע יותר טוב. בלית ברירה, עשה את שאמרו.. אך לא ללא מאבק. מיד בתום החלטתם, התריע בפניהם על פתיחת המלחמה.
יחד עם קריאת תיגר גבולית על חוקי בית-הספר אליו נשלח, התכנס בתוך עצמו ושקד על הבנה טובה יותר. בעוד חבריו לספסל הלימודים חזרו כתוכי על משפטים אותם אמורים הם להגיד, הוא שתק. התהליך קרה בתוך ראשו, והבנות שלרוב מגיעות בגילאים מאוחרים יותר, היו ברורות כשמש לילד בין השתיים-עשרה. בתום מאבק של שנתיים, קיבל את מבוקשו. הוריו הפנימו שהאמת שלהם אינה האמת שלו, ורחשו לו כבוד. במקום להערים עוד ועוד קשיים, נעמדו לצידו והמלחמה הגיעה לסיומה.

המסלול השקט ומלא המחשבות המשיך בשנים שאחרי. את התהליכים שבני גילו נוטים לנהל בשיחות עם חברים או פסיכולוגים, עבר בתוך ראשו. דברים שעבור אחרים היו מובנים מאליהם התקבלו בפקפוק גדול ועברו ניתוח מקיף עד אשר הגיע למסקנה לגבי התאמתם או חוסר התאמתם לו. הוא ספג אל תוכו הטרדות מיניות אין-ספור וטרור מאחיו הגדול, בזמן שחבריו לא שמעו מילה. המילים היחידות היו במסך.
בעוד חבריו בתיכון, מצא עצמו מנסה מזלו בעבודה זמנית. בן חמש-עשרה בלבד רכש חברים משכבות גיל שונות וחישב הוצאות כלכליות בנסיון להבין איך זה אפשרי, לכלכל את עצמך בעולם האמיתי.
הבית, שאמור היה להיות מקום מפלט, היווה עבורו את הסיוט הכי גדול. מקום בו לא ניתן להרגיש בטוח. ובהגיעו לגיל שמונה-עשרה, כשהוריו כשלו בהוצאת הגורם המאיים, הוציא עצמו משם. אדם שבור ומפוחד, היה אז. אך מתוך הפחד, מצא את הכח להאמין שיכול להיות אחרת. שלא יכול להיות שהמציאות הזו, הינה האפשרות היחידה. הוא עבר לשקם את עצמו, בביתו של אדם אחר, ולאחר-מכן שכר דירה. משאיר מאחוריו את ההטרדות ששקעו בנבכי מוחו העמוס. דברים חשובים יותר עמדו על הפרק, דברים איתם היה קריטי להתמודד בעכשיו של אז.

הוא לא עשה "שטויות של בני גילו". בעוד חבריו התנסו במגוון סמים, הוא חשב על הנושא עם עצמו והבין שאין שזה מתאים לו. בגיל תשע-עשרה, בעוד הוריו משלמים על קניותיו בסופר, למד לחשב כל הוצאה ולצמצם את הוצאותיו למינימום הדרוש. סביבו כולם יצאו למסיבות, הופעות ומסעדות, והוא..? אם זה עולה – הוא לא שם. המטרה מקדשת את האמצעים, אמר לעצמו. והמטרה הייתה בית, זה היה הדבר היחיד אותו ידע שהוא רוצה. מקום שבאמת יהיה שלו, מקום בו יוכל להרגיש בטוח. אך החישובים טפחו על פניו. בעוד רצה להאמין שזה אפשרי, ושיגיע ליעד בהגיעו לגיל עשרים וחמש, הקלפים הראו אחרת.
הגיל הגיע, ואיתו מערכת היחסים הראשונה בה ראה עצמו ממסד את הקשר למגורים משותפים.
נינוח בתוך מערכת היחסים והעבודה המסודרת, דברים החלו לצוף.. וההטרדות איתן חשב שהתמודד, החלו להראות אותותיהן. בעודו מנסה לפענח את דרך הפעולה לטיפול בעצמו גילה שבהיבט הבית עליו חלם, דברים נראו הגיוניים פתאום. ובעיניים מרגיעות אחז ביד בן-זוגו בעודו מסביר לו באופן פרקטי, כיצד זה אפשרי. אך רגשות, ובני-אדם הינם דינמיים. וכשמערכת היחסים עלתה על שרטון שאין ממנו חזרה, התפוצצה אמונתו לרסיסים. עשר שנים לאחר החישובים הקשים הראשונים, עלות המחיה רק עלתה ויחד עם התנפצות הבועה של קניית בית משותף, איבד את האמונה שיגיע לאותה הנקודה אליה חתר בנחישות כה רבה.

בבת-אחת, שיחרר את הרצועה אשר הידקו ידיו שלו סביב צווארו ולקח סיכון בדמות פתיחת עסק עצמאי. תחילה, הסיכון היה מחושב.. חודשיים, אמר לעצמו. כשאחזור מחו"ל, אם לא תהיה תפוקה מספקת, אחזור לצורת החיים הישנה. עבודה קבועה כשכיר, משכורת צפויה מראש וחסכון איטי אך בטוח.
אך החופש גילה לו כמה אומלל היה, האושר שמילא אותו היה גדול מכדי לוותר עליו בתום תקופת הנסיון, והחליט לתת לסיכון הארכה. החלטה שבשילוב עם מחלות כרוניות שפקדו אותו כאשר רצה לחזור לעבודה כשכיר, עלתה לו בכל מה שהצליח לחסוך, עד אותה העת.

בגיל עשרים ושש, האמין כי הגיע לקרקעית. בקושי מסוגל לתפקד עקב מצבו הבריאותי, נתקל במערכת רפואית שאינה מעוניינת לעזור. התקווה, שיוכל לתפקד כאדם נורמלי, כמעט ואבדה. כמעט.. אך לא לחלוטין. בכוחות שלא היו, הביא עצמו לגשת לרפואה אחרת, ממנה הגיע הפתרון. ומאוחר יותר באותה השנה, חזר לעבוד כשכיר. דברים החלו להשתפר כאשר הגיע למקום עבודה בו שמח להיות ומצא דירה (שכורה אומנם) שהייתה טובה מזו שתרמה לחוליו. פתאום, במקום לחסוך כל אגורה, הצליח בגיל עשרים ושבע לאפשר לעצמו להיות גרגרן ובזבזן למשך שבוע. חופשה שהייתה, עד כה, החופשה הטובה ביותר שסיפק לעצמו. יכולות הצמצום שלו אפשרו לו להשקיע את הכסף הנותר מהכנסותיו בחפצים ושאר דברים שמלאו אותו שמחה. ופתאום, משהו נוסף השתנה. הוא לקח פגרה ממערכות יחסים והחליט שהגיע הזמן להבין כמה דברים – לבד. זו הייתה תקופה מלמדת, ובסופה, היו לו מספר תשובות לעצמו. תשובות שחשוב היה להגיע אליהן. אך לאט-לאט הבין שהוא באמצעו של תהליך נוסף, כזה שאין לדעת מה יהיה בסופו.

בהגיעו לגיל עשרים ושמונה, הבין לפתע, שבזמן ששאר חבריו התפרעו ב"צעירותם", עשו "טעויות" של ילדים ונהגו לפעול לפני שהיו חושבים – הנפש שלו הגיעה לאותה הנקודה, עכשיו.
במקום היציב הזה, פתאום צמח לו הילד הזה, לו התכוון לתת מעט דרור בגיל עשרים וחמש, אבל רצה יותר. ועכשיו.. האיש שהיה כבוגר בעודו ילד, הפך לילד בעודו מבוגר. המבוגר שהיה ועודנו, ננעל לפרקים מאחורי סורג ובריח, בעודו צופה בילד לוקח סיכונים מהם היה נמנע בעבר. המבוגר הכלוא בוכה וצורח, מנסה לומר לו שצריך לחשוב קודם, להבין מה עלול לקרות ומה יכול להשתבש.
אך הילד לא מקשיב. הוא רוצה את החופש..

ולו רק בכדי לטעות.

לפעמים צריך לדעת לעצור.

לפני עשרה חודשים, בתום מערכת היחסים הזוגית השישית שלי, החלטתי לעצור. בחרתי לקחת הפסקה ממערכות יחסים, בכדי להבין עם עצמי נקודות כשל מסויימות שצצו באופן עקבי ברוב המערכות שהיו לי עד אותו יום. מעבר לקונספט שהפריע לי, לא יכולתי לשרטט קווים ברורים לנקודות ולמה שמניע אותן וגם לא היה תאריך יעד. רק ידעתי שאין בי רצון להמשיך ולשחזר את ההיסטוריה… אז יצאתי לפגרה, בידיעה שלמערכת היחסים הבאה – אכנס מפוכחת ומפוקסת יותר.

love-love-love, לא עכשיו. (צילום: נועם דינר)

 זה דבר אחד לומר 'אני רוצה להבין ולשנות' ודבר אחר באמת לקדם את זה. אבל במהלך הזמן שעבר מאז, באופן שאני מוצאת פלאי, צצו מולי עוד ועוד דברים. הנקודות כמו צפו אל פני השטח והקווים המחברים בניהן החלו להתוות כקורי עכביש. נדמה היה שכל שהייתי צריכה, הוא לבקש. לא הייתה דרישה, או תחושת אילוץ באוויר. כל דבר הגיע בזמנו, תובנה-אחר-תובנה הצטרפו והתאגדו לכדי פאזל.
התנועה המתמדת ליטפה אותי ונטעה בי מוטיבציה להמשיך וזה היה נעים. מרגש, אפילו.

לא הרגשתי חוסר במערכת יחסים זוגית, ההבנה המלאה שאני לא במקום הנכון לזה איפשרה לי להיות בנקודת מוצא מנטלית רגועה ונינוחה. ובלי נקודת המוצא הזו, התובנות הללו, לא היו מגיעות.
התחושה הייתה שדברים טובים מגיעים למי שמחכה, ולי – יש סבלנות.

Here I go again, on my own… (צילום: יניב חפץ)

זו הייתה (ועודנה) תקופה פוריה, של צמיחה ועושר. הן מבחינה מנטלית, והן מבחינה פיסית ואישית.
במהלך התקופה הזו, פיניתי זמן ואנרגיה לאימונים, חברים, צילומים, קונדיטוריה ושיפור חיי באופן כללי. ובמקביל, המטרה לשמה יצאתי לפגרה, לא נמוגה, אלא הייתה שם כל הזמן. חלק בלתי נפרד.
לעיתים, בשיחות מעמיקות, התשובות שחיפשתי סטרו לפני. זה הימם אותי לרגע, אך מיד התעשתתי והנחתי את החתיכות הנוספות למקומן בציפיה להמשך.

אין לי ספק שלא הייתי יכולה לעשות זאת, להגיע לנקודה בה אני נמצאת כיום, מבלי לעצור.
אין לי ספק שהעצירה הזו, הייתה בדיוק הדבר שהייתי צריכה.
ואין לי ספק שלא הייתי יכולה לנצל את העצירה הזו כשם שניצלתי, בלי עזרתם של חבריי.
בהסתכלות אחורה, אני יכולה לחבר את הנקודות. דברים מעולם לא נראו ברורים יותר.

לפני שבוע, לקחתי פגרה נוספת. סגרתי את פרופיל הפרצוף-ספר שלי.
למי מכם שלרגע הרגישו מרכז העולם וחשבו שטרחתי למחוק או לחסום אותם, זה לא היה המצב. התחשק לי, בער בי אפילו – אז סגרתי. ובחיי, זו הייתה החלטה נבונה.
מספר דברים התרוצצו לי בראש בתקופה האחרונה, ללא פריקה. מספר דברים נותרו ברשימת המטלות שלי, מבלי להגיע לידי ביצוע. התקיעות הפריעה לי. אז עשיתי פינוי בינוי.
בתור התחלה פיניתי את המוח שלי מסטטוסים קצרים, שברים של מחשבות – וכתבתי לעצמי, באריכות. פיניתי את רשימת הקשר שלי, שכיום רזה בכ-400 אנשים. פיניתי את תיבת הדואר הנכנס שלי, ובדרך זכיתי לעבור על תכתובות רוויות זכרונות, שהספקתי לשכוח. כתבתי טקסט שאת המשפט הראשון שלו, והראשון בלבד, הרצתי בראשי אין-ספור פעמים בשבועות האחרונים.
אבל בשורה התחתונה, אם היה משהו שהיה צריך להשתחרר, הוא ההבנה שהסיבה לפגרה היזומה ממערכות היחסים, התפוגגה לה. הגעתי לרגע בו התקדמתי ככל שביכולתי להתקדם בכוחות עצמי ובעזרת הסובבים אותי.והנני מוכנה לעבור מהתאוריה – לפרקטיקה.

I'm ready now. (צילום: רן פליישר-פלד)

זו הייתה דרך ארוכה, לא פשוטה – אך מתגמלת. אני מודה על מה שהכניס דברים לפעולה. ומודה לחבריי שתמכו למרות שלא ידעתי להסביר בדיוק למה, איך ומה צריך לקרות.

 אני גרסה טובה יותר של עצמי ויש עוד הרבה לאן לגדול.