האיש שהתבגר הפוך

הפעם, כמעט ולא הייתה עריכה. לא יהיו תמונות, וגם הצורה שונה. אבל כבני-אדם, אנו מורכבים מיותר מדבר פעוט אחד. וצורות הביטוי שלנו יכולות להיות שונות גם-הן.

*  *  *

האיש שהתבגר הפוך נולד למשפחה סטנדרטית למדי. שלושה אחים, שני הורים וכלבה.
היה הוא בן-זקונים, רחוק שנים לא מעטות מאחיו הגדולים. בילדותו היה נקי וזהיר ואף התפאר בכך שמעולם לא יצאה מפיו קללה. האיש, שהיה אז ילד, תמיד הקשיב להוריו.. מה שאמרו, כך האמין, היה אמת מוחלטת. אך העולם גדול הוא, וישנה יותר מאמת אחת. תגלית שהופיעה בהגיעו לגיל תיכון.
לפתע, לא כל מה שהוריו אמרו נראה לו. פתאום, למעשה, מה שרצו עבורו, היה דבר שהרגיש כשגוי. הבקשות לא עזרו, הוריו ושאר המבוגרים, האמינו בצדקתם – שהם יודעים טוב יותר עברו.
אם-כך, אמר לעצמו, צריך אני להוכיח שאני יודע יותר טוב. בלית ברירה, עשה את שאמרו.. אך לא ללא מאבק. מיד בתום החלטתם, התריע בפניהם על פתיחת המלחמה.
יחד עם קריאת תיגר גבולית על חוקי בית-הספר אליו נשלח, התכנס בתוך עצמו ושקד על הבנה טובה יותר. בעוד חבריו לספסל הלימודים חזרו כתוכי על משפטים אותם אמורים הם להגיד, הוא שתק. התהליך קרה בתוך ראשו, והבנות שלרוב מגיעות בגילאים מאוחרים יותר, היו ברורות כשמש לילד בין השתיים-עשרה. בתום מאבק של שנתיים, קיבל את מבוקשו. הוריו הפנימו שהאמת שלהם אינה האמת שלו, ורחשו לו כבוד. במקום להערים עוד ועוד קשיים, נעמדו לצידו והמלחמה הגיעה לסיומה.

המסלול השקט ומלא המחשבות המשיך בשנים שאחרי. את התהליכים שבני גילו נוטים לנהל בשיחות עם חברים או פסיכולוגים, עבר בתוך ראשו. דברים שעבור אחרים היו מובנים מאליהם התקבלו בפקפוק גדול ועברו ניתוח מקיף עד אשר הגיע למסקנה לגבי התאמתם או חוסר התאמתם לו. הוא ספג אל תוכו הטרדות מיניות אין-ספור וטרור מאחיו הגדול, בזמן שחבריו לא שמעו מילה. המילים היחידות היו במסך.
בעוד חבריו בתיכון, מצא עצמו מנסה מזלו בעבודה זמנית. בן חמש-עשרה בלבד רכש חברים משכבות גיל שונות וחישב הוצאות כלכליות בנסיון להבין איך זה אפשרי, לכלכל את עצמך בעולם האמיתי.
הבית, שאמור היה להיות מקום מפלט, היווה עבורו את הסיוט הכי גדול. מקום בו לא ניתן להרגיש בטוח. ובהגיעו לגיל שמונה-עשרה, כשהוריו כשלו בהוצאת הגורם המאיים, הוציא עצמו משם. אדם שבור ומפוחד, היה אז. אך מתוך הפחד, מצא את הכח להאמין שיכול להיות אחרת. שלא יכול להיות שהמציאות הזו, הינה האפשרות היחידה. הוא עבר לשקם את עצמו, בביתו של אדם אחר, ולאחר-מכן שכר דירה. משאיר מאחוריו את ההטרדות ששקעו בנבכי מוחו העמוס. דברים חשובים יותר עמדו על הפרק, דברים איתם היה קריטי להתמודד בעכשיו של אז.

הוא לא עשה "שטויות של בני גילו". בעוד חבריו התנסו במגוון סמים, הוא חשב על הנושא עם עצמו והבין שאין שזה מתאים לו. בגיל תשע-עשרה, בעוד הוריו משלמים על קניותיו בסופר, למד לחשב כל הוצאה ולצמצם את הוצאותיו למינימום הדרוש. סביבו כולם יצאו למסיבות, הופעות ומסעדות, והוא..? אם זה עולה – הוא לא שם. המטרה מקדשת את האמצעים, אמר לעצמו. והמטרה הייתה בית, זה היה הדבר היחיד אותו ידע שהוא רוצה. מקום שבאמת יהיה שלו, מקום בו יוכל להרגיש בטוח. אך החישובים טפחו על פניו. בעוד רצה להאמין שזה אפשרי, ושיגיע ליעד בהגיעו לגיל עשרים וחמש, הקלפים הראו אחרת.
הגיל הגיע, ואיתו מערכת היחסים הראשונה בה ראה עצמו ממסד את הקשר למגורים משותפים.
נינוח בתוך מערכת היחסים והעבודה המסודרת, דברים החלו לצוף.. וההטרדות איתן חשב שהתמודד, החלו להראות אותותיהן. בעודו מנסה לפענח את דרך הפעולה לטיפול בעצמו גילה שבהיבט הבית עליו חלם, דברים נראו הגיוניים פתאום. ובעיניים מרגיעות אחז ביד בן-זוגו בעודו מסביר לו באופן פרקטי, כיצד זה אפשרי. אך רגשות, ובני-אדם הינם דינמיים. וכשמערכת היחסים עלתה על שרטון שאין ממנו חזרה, התפוצצה אמונתו לרסיסים. עשר שנים לאחר החישובים הקשים הראשונים, עלות המחיה רק עלתה ויחד עם התנפצות הבועה של קניית בית משותף, איבד את האמונה שיגיע לאותה הנקודה אליה חתר בנחישות כה רבה.

בבת-אחת, שיחרר את הרצועה אשר הידקו ידיו שלו סביב צווארו ולקח סיכון בדמות פתיחת עסק עצמאי. תחילה, הסיכון היה מחושב.. חודשיים, אמר לעצמו. כשאחזור מחו"ל, אם לא תהיה תפוקה מספקת, אחזור לצורת החיים הישנה. עבודה קבועה כשכיר, משכורת צפויה מראש וחסכון איטי אך בטוח.
אך החופש גילה לו כמה אומלל היה, האושר שמילא אותו היה גדול מכדי לוותר עליו בתום תקופת הנסיון, והחליט לתת לסיכון הארכה. החלטה שבשילוב עם מחלות כרוניות שפקדו אותו כאשר רצה לחזור לעבודה כשכיר, עלתה לו בכל מה שהצליח לחסוך, עד אותה העת.

בגיל עשרים ושש, האמין כי הגיע לקרקעית. בקושי מסוגל לתפקד עקב מצבו הבריאותי, נתקל במערכת רפואית שאינה מעוניינת לעזור. התקווה, שיוכל לתפקד כאדם נורמלי, כמעט ואבדה. כמעט.. אך לא לחלוטין. בכוחות שלא היו, הביא עצמו לגשת לרפואה אחרת, ממנה הגיע הפתרון. ומאוחר יותר באותה השנה, חזר לעבוד כשכיר. דברים החלו להשתפר כאשר הגיע למקום עבודה בו שמח להיות ומצא דירה (שכורה אומנם) שהייתה טובה מזו שתרמה לחוליו. פתאום, במקום לחסוך כל אגורה, הצליח בגיל עשרים ושבע לאפשר לעצמו להיות גרגרן ובזבזן למשך שבוע. חופשה שהייתה, עד כה, החופשה הטובה ביותר שסיפק לעצמו. יכולות הצמצום שלו אפשרו לו להשקיע את הכסף הנותר מהכנסותיו בחפצים ושאר דברים שמלאו אותו שמחה. ופתאום, משהו נוסף השתנה. הוא לקח פגרה ממערכות יחסים והחליט שהגיע הזמן להבין כמה דברים – לבד. זו הייתה תקופה מלמדת, ובסופה, היו לו מספר תשובות לעצמו. תשובות שחשוב היה להגיע אליהן. אך לאט-לאט הבין שהוא באמצעו של תהליך נוסף, כזה שאין לדעת מה יהיה בסופו.

בהגיעו לגיל עשרים ושמונה, הבין לפתע, שבזמן ששאר חבריו התפרעו ב"צעירותם", עשו "טעויות" של ילדים ונהגו לפעול לפני שהיו חושבים – הנפש שלו הגיעה לאותה הנקודה, עכשיו.
במקום היציב הזה, פתאום צמח לו הילד הזה, לו התכוון לתת מעט דרור בגיל עשרים וחמש, אבל רצה יותר. ועכשיו.. האיש שהיה כבוגר בעודו ילד, הפך לילד בעודו מבוגר. המבוגר שהיה ועודנו, ננעל לפרקים מאחורי סורג ובריח, בעודו צופה בילד לוקח סיכונים מהם היה נמנע בעבר. המבוגר הכלוא בוכה וצורח, מנסה לומר לו שצריך לחשוב קודם, להבין מה עלול לקרות ומה יכול להשתבש.
אך הילד לא מקשיב. הוא רוצה את החופש..

ולו רק בכדי לטעות.

לפעמים צריך לדעת לעצור.

לפני עשרה חודשים, בתום מערכת היחסים הזוגית השישית שלי, החלטתי לעצור. בחרתי לקחת הפסקה ממערכות יחסים, בכדי להבין עם עצמי נקודות כשל מסויימות שצצו באופן עקבי ברוב המערכות שהיו לי עד אותו יום. מעבר לקונספט שהפריע לי, לא יכולתי לשרטט קווים ברורים לנקודות ולמה שמניע אותן וגם לא היה תאריך יעד. רק ידעתי שאין בי רצון להמשיך ולשחזר את ההיסטוריה… אז יצאתי לפגרה, בידיעה שלמערכת היחסים הבאה – אכנס מפוכחת ומפוקסת יותר.

love-love-love, לא עכשיו. (צילום: נועם דינר)

love-love-love, לא עכשיו. (צילום: נועם דינר)

 זה דבר אחד לומר 'אני רוצה להבין ולשנות' ודבר אחר באמת לקדם את זה. אבל במהלך הזמן שעבר מאז, באופן שאני מוצאת פלאי, צצו מולי עוד ועוד דברים. הנקודות כמו צפו אל פני השטח והקווים המחברים בניהן החלו להתוות כקורי עכביש. נדמה היה שכל שהייתי צריכה, הוא לבקש. לא הייתה דרישה, או תחושת אילוץ באוויר. כל דבר הגיע בזמנו, תובנה-אחר-תובנה הצטרפו והתאגדו לכדי פאזל.
התנועה המתמדת ליטפה אותי ונטעה בי מוטיבציה להמשיך וזה היה נעים. מרגש, אפילו.

לא הרגשתי חוסר במערכת יחסים זוגית, ההבנה המלאה שאני לא במקום הנכון לזה איפשרה לי להיות בנקודת מוצא מנטלית רגועה ונינוחה. ובלי נקודת המוצא הזו, התובנות הללו, לא היו מגיעות.
התחושה הייתה שדברים טובים מגיעים למי שמחכה, ולי – יש סבלנות.

Here I go again, on my own... (צילום: יניב חפץ)

Here I go again, on my own… (צילום: יניב חפץ)

זו הייתה (ועודנה) תקופה פוריה, של צמיחה ועושר. הן מבחינה מנטלית, והן מבחינה פיסית ואישית.
במהלך התקופה הזו, פיניתי זמן ואנרגיה לאימונים, חברים, צילומים, קונדיטוריה ושיפור חיי באופן כללי. ובמקביל, המטרה לשמה יצאתי לפגרה, לא נמוגה, אלא הייתה שם כל הזמן. חלק בלתי נפרד.
לעיתים, בשיחות מעמיקות, התשובות שחיפשתי סטרו לפני. זה הימם אותי לרגע, אך מיד התעשתתי והנחתי את החתיכות הנוספות למקומן בציפיה להמשך.

אין לי ספק שלא הייתי יכולה לעשות זאת, להגיע לנקודה בה אני נמצאת כיום, מבלי לעצור.
אין לי ספק שהעצירה הזו, הייתה בדיוק הדבר שהייתי צריכה.
ואין לי ספק שלא הייתי יכולה לנצל את העצירה הזו כשם שניצלתי, בלי עזרתם של חבריי.
בהסתכלות אחורה, אני יכולה לחבר את הנקודות. דברים מעולם לא נראו ברורים יותר.

לפני שבוע, לקחתי פגרה נוספת. סגרתי את פרופיל הפרצוף-ספר שלי.
למי מכם שלרגע הרגישו מרכז העולם וחשבו שטרחתי למחוק או לחסום אותם, זה לא היה המצב. התחשק לי, בער בי אפילו – אז סגרתי. ובחיי, זו הייתה החלטה נבונה.
מספר דברים התרוצצו לי בראש בתקופה האחרונה, ללא פריקה. מספר דברים נותרו ברשימת המטלות שלי, מבלי להגיע לידי ביצוע. התקיעות הפריעה לי. אז עשיתי פינוי בינוי.
בתור התחלה פיניתי את המוח שלי מסטטוסים קצרים, שברים של מחשבות – וכתבתי לעצמי, באריכות. פיניתי את רשימת הקשר שלי, שכיום רזה בכ-400 אנשים. פיניתי את תיבת הדואר הנכנס שלי, ובדרך זכיתי לעבור על תכתובות רוויות זכרונות, שהספקתי לשכוח. כתבתי טקסט שאת המשפט הראשון שלו, והראשון בלבד, הרצתי בראשי אין-ספור פעמים בשבועות האחרונים.
אבל בשורה התחתונה, אם היה משהו שהיה צריך להשתחרר, הוא ההבנה שהסיבה לפגרה היזומה ממערכות היחסים, התפוגגה לה. הגעתי לרגע בו התקדמתי ככל שביכולתי להתקדם בכוחות עצמי ובעזרת הסובבים אותי.והנני מוכנה לעבור מהתאוריה – לפרקטיקה.

I'm ready now. (צילום: רן פליישר-פלד)

I'm ready now. (צילום: רן פליישר-פלד)

זו הייתה דרך ארוכה, לא פשוטה – אך מתגמלת. אני מודה על מה שהכניס דברים לפעולה. ומודה לחבריי שתמכו למרות שלא ידעתי להסביר בדיוק למה, איך ומה צריך לקרות.

 אני גרסה טובה יותר של עצמי ויש עוד הרבה לאן לגדול.

לא מחפשת זוגיות

שלום, אני אופל ואני לא מחפשת מערכת יחסים זוגית.
אין לי שום-דבר ממשי נגד זה. האמת-היא שהייתי בשש מערכות יחסים כאלה (כאשר ההגדרה למערכת יחסים שכזו, מעבר להיות הקשר מוגדר כזוגי, כוללת מינימום חצי שנה יחד ואהבה הדדית). אבל כיום, אני לא חפצה בכך. אם תגיע זוגיות, תכה בראשי עם נבוט ותגרור אותי למאורה, כנראה שאזרום. אבל לאחרונה הגעתי להבנה בלתי ניתנת להתעלמות, שזה לא מה שמתאים לי כרגע.

דובון בודד.

דובון בודד.

אם לומר זאת באופן פרקטי, אין לי זמן לזה. נכון, כשיש רצון – יש יכולת וכל שאר הקלישאות על פילים ותרנגולות. אבל כשבשבוע אתה עובד 6-7 משמרות, מתאמן 3 פעמים, לומד קונדיטוריה, רואה לפחות צד הורי אחד, עושה ארוחה לחברים, עושה סקס (סידורים-קניות-ספונג'ה), קם בבוקר בשעה שתכננת, אוכל את מה שקבעת לעצמך לאכול, מנהל חיי חברה בריאים ומתפרע כשאתה רואה לנכון.. להתחיל מערכת יחסים חדשה דורש לוגיסטיקה לא מעטה. אני לא מתבכיינת, אני אוהבת (!) את העובדה שאלה החיים שלי. אני אוהבת ללכת לעבודה, לקורס, לחדר-הכושר ואז הבייתה, ולדעת שלא משנה כמה אני תשושה בסוף-היום – עמדתי במה שהצבתי לעצמי. אני אוהבת לדעת שלא משנה כמה קאפקייקס, ממרחי לוטוס/ חמאת בוטנים ומאנצ'יז יש אצלי בדירה – אני אוכלת את מה שהחלטתי שמתאים לתזונה שלי. ואני יודעת שלהרבה אנשים יש חיים עמוסים ומלאים, והם כן מצליחים לפנות מקום למערכת יחסים. את הבעייתיות הלוגיסטית ניתן לפתור, אבל עם הסתייגות. אם אתה מעוניין שמערכת היחסים הזו תהיה מאוזנת, ופעם-אחר-פעם-אחר-פעם חזרה ההיסטוריה ויחד-עימה מערכת יחסים עם נטיה חדה לצד מאוד מסויים, הגיע הזמן לעשות בדק-בית ככל הנראה.

הממ... (צילום: לנור טירס)

הממ… (צילום: לנור טירס)

אז אי-שם לפני כחצי שנה, עשיתי בדק-בית. ושוב שלום, אני אופל ומערכות היחסים שלי היו ברובן לא מאוזנות באופן קיצוני. לא אומרת את זה לרעתם או טובתם של אלו שחלקו איתי את מערכות היחסים המדוברות, אבל! אם החלטתי שבמערכת יחסים מאוזנת אני חפצה (וזה המצב נכון ללפני חצי שנה ואף לעכשיו), כנראה שכדאי שאעשה טיפול שורש, כי 'זה לא אתה, זה אני', אשכרה תקף כאן.

אז כבר כחצי שנה שאני בפגרה. ובמהלך התקופה הזו, באופן מפתיע או שלא, הבנתי מספר דברים על עצמי. אחד מהם הוא.. שאני לא רוצה לשנות את היותי עצלנית-אגואיסטית שמצפה שיבואו אליה (למעט מקרים מיוחדים). דפוק? בהחלט. אבל עקב-כך שכרגע יותר חשוב לי לשמור על האיזון העדין בג'אגלינג שהוא חיי כרגע, לעשות כסף ולשמור על שפיותי (לא הכרחי)… אפשר לומר שלעבוד על עצמי ועל הזוגיות הלא קיימת שלי לא בדיוק ממוקם בראש מעיניי. מנגד, תמיד טוב לדעת על מה כדאי וצריך לעבוד.

היצור שמסתכל עלי במראה.

היצור שמסתכל עלי במראה.

זה לא כל-כך נורא, אגב, להיות "לבד". בסך-הכל, אני די מרוצה מהיצור שמסתכל עלי במראה. ואמנם אני לא בת 18 יותר, אבל בהחלט מעדיפה לבחור להיות לבד על פני להכניס את עצמי לאותה הסיטואציה שוב.

ושוב.

ושוב.

מחממי אוזניים ושאר חיות

OMG, החורף מתקרב! (מודלית: שרון כהן)

OMG, החורף מתקרב! (מודלית: שרון כהן)

הגיע זמנה של פינת האופנה החודשית, והפעם אנחנו עם כובעים מחממים, במיוחד לחורף!

בארצנו החמימה לא תמיד נחוץ כובע מחמם, זה נכון. אבל כובע שכזה יכול להוות אביזר אופנה משדרג הופעה או סתם פריט לבוש שעושה שמח (מה שתמיד טוב!). ואם טסים לבלות בארצות קרירות יותר, זה בכלל שוס.

חייבת להודות שבמשך רוב חיי, לא הרבתי ללכת עם כובעים. הראש שלי קטן יחסית (ברצינות גמורה) ורוב הכובעים לא החמיאו לפניי וגרמו לי להראות מגוחכת. אבל אז הגיעו ימים מופלאים בהם יבאתי כובעים חמודים לארץ, ולבסוף בחרתי מתוכם שלושה שמעטרים עד היום את ארוני. נכון, לא יצא לי להשתמש בהם כבר יותר מחצי שנה כנראה, אבל כשיהיה קר מספיק זה בהחלט יעשה לי שמח לצאת עימם החוצה ולהתכרבל עם עצמי.

פררמאו..? (מודלית: רעות עובדיה)

פררמאו..? (מודלית: רעות עובדיה)

ישנם כובעים קצרים יותר וארוכים יותר. תמיד טוב שיש משניהם, ככה שאפשר יהיה לבחור את המתאים לצרכי היציאה הספציפית, אבל לפעמים אין ברירה אלא להסתפק באחד. כשתכננתי את טיסתי לשוודיה (אי שם בפבואר, מינוס X מעלות), הבאתי כובע בודד. היה זה כובע קצר יחסית, כך שלא היה מסורבל, אך כיסה את האוזניים כראוי. חייבת להודות שאם לא הייתי לוקחת אותו עימי, ככל הנראה הייתי חוזרת בלי אוזניים. אבל למזלי, רצה העולם ובאותו השלב כבר היה בארוני כובע אחד לישועה.

לאוזניים שלום. (מודלית: רעות עובדיה)

לאוזניים שלום. (מודלית: רעות עובדיה)

גם בארץ, למרות שמזג-האוויר העיקרי כולל 'חם', 'חם', 'עוד יותר חם', ו'כל-כך חם שהגהנום התקשר לבקש את מזג-האוויר שלו בחזרה'… מדי-פעם אנו נקלעים למזג אוויר חורפי מספיק בכדי לחוש איזו צמרמורת או שתיים. אז, הו-אז, זה-הוא זמן אידיאלי לשלוף את הפנדה מהארון (כי ברור שיש לכם כובע פנדה בפנים), לשים מגפיים, לצאת בריצה אל הגשם ולקפץ בין שלוליות!

ואם זה לא מלהיב אתכם, דמיינו את שרון החביבה מהתמונה הבאה עושה את שתארתי.

(מודלית: שרון כהן)

(מודלית: שרון כהן)

לסיכום: יש שאומרים שאם תשמור על כפות הרגליים והראש שלך מחוממים, לא יהיה לך קר. אני עדיין שוקלת לנסות להסתובב בנעלי בית וכובע פלאפי (בלבד) כשיגיע החורף. מה איתכם?

לא עוד עיניים עצומות

מאמונה עיוורת לאמונה עצמית, מחוסר עמוד שדרה לביצים מברזל, ממציאות דתית לגילויים נרחבים ומשתיקה ארוכה לצעקה חד. אם אי-פעם תהיתם מה גרם ליציאה שלי מהדת. או אם אפילו לא ידעתם שהייתי בשביל לחזור. אני מנחשת שהפוסט הזה יעניין אתכם.

תנ"ך? לא בשבילי.

תנ"ך? לא בשבילי.

שעת סיפור
עד היותי בת 12, האמנתי באופן עיוור בכל מה שהורי אמרו לי. הם אומרים שקיים אלוהים? אז קיים אלוהים. זה ברור, תורה מסיני ואין מקום לשאלות. אני אפילו זוכרת את עצמי יורדת לסלון ומדליקה טלוויזיה בשבת, בטעות. הצטערתי עד עמקי נשמתי על הפשע הנוראי עשיתי ואף אילתרתי מלמול תפילתי כלפי התקרה. באותה התקופה, הכל היה בסדר. לא חשבתי על כלום מעבר למה שנאמר לי, לא שאלתי שאלות, לא פקפקתי. פשוט הלכתי בדרכם של הוריי. עד שיום אחד, זה הכה בי. לראשונה בחיי, הוריי בחרו משהו שלא התאים לי. לא התאים לי באופן כה חזק, שלא יכולתי לעבור על זה בשתיקה. לא יכולתי להתעלם מכך ולא יכולתי להעמיד פנים שהם צודקים, עבורי.

זה היה אחרי שביליתי שנתיים בבית-ספר חילוני, סיימתי את כיתה ו' ובאופן מובהק – פשוט לא התאמתי. המחנכת המליצה לשלוח אותי לתיכון דתי, והוריי הסכימו. אני, מנגד כבר הבנתי שאין איך לנצח, הרי גם לבית-הספר הדתי לא באמת התאמתי. ניסיתי לומר מה אני חושבת, אך נתקלתי בקירות. אחרי שלושה בתי-ספר שבדקנו, הוריי עשו את החלטתם ואני רתחתי מזעם. טרקתי דלתות, צעדתי הלוך-ושוב בעצבים בחדרי ולבסוף פרצתי לחדר והכרזתי מלחמה. 'כשאתם קובעים לי ללמוד שם, אתם קובעים לי גורל של סבל', אמרתי בעיניים רושפות, 'אבל אתם יודעים מה? אתם תסבלו יותר'. דרמת נעורים, גם לי היה את זה. אבל גדלנו משם.

גם היא חזרה בשאלה. (אמא)

גם היא חזרה בשאלה. (אמא)

להסביר? בבקשה
הכרזתי מלחמה ואכן עמדתי בכך. במהלך השנתיים הבאות, אותן ביליתי בבית-ספר דתי, עשיתי די הרבה בכדי שירצו להעיף אותי. הגעתי עם חצאית וחולצה ארוכה, אך ברגע שדרכה רגלי מחוץ לשער, נשארתי עם ג'ינס קרוע וגופיית בטן. הברזתי, עישנתי, לבשתי פלטפורמות ושמלות צמודות שלא משאירות מקום לדמיון. צבעתי רק חלק מהשיער שלי והבלטתי אותו כמה שרק אפשר. נכשלתי בהצלחה בכל מקצועות התנ"ך (מהם היו ארבעה) ולעיתים אף נרדמתי בשעורים. במשך שנתיים כמעט, היו בטוחים הוריי בצדקתם ואני בטוחה בצדקתי. ביליתי ימים ולילות במחשבות על תשובות לשאלות שחברותיי כלל לא חשבו עליהן לפני שזרקו לאוויר את "דעותיהן" התמימות. נחושה לדעת לפני שאני מדברת, בכדי שחס וחלילה לא יוכלו לומר שיודעים טוב ממני. לבסוף, התרצו הוריי וחיפשנו בית-ספר חדש לשנה שאחרי. הרוחות נרגעו עם הזמן ולמדתי לגלות שהוריי הינם בין האנשים היותר תומכים ומקבלים. גם אם לא הסכימו איתי, הסכילו הם להבין שזו בחירתי ועמדו לצידי (או לכל הפחות, לא הפריעו לי יותר מדי).

כיום, אני מבלה עם אבי במסעדות כשרות. אימי כבר אינה דתיה. כנראה שלפעמים כשהחיים מכים אותך בפרצוף, יש להם סיבה טובה.

ערומה לפני המצלמה

אחד העיסוקים החביבים עליי בשעות הפנאי, כשיש כאלה, הוא צילום. אז איך הגעתי מצלמת למצולמת? התשובה בטקסט לפניכם. בנוסף לתשובות לשאלות נוספות כגון: למה ספציפית עכשיו, מה השינוי שעברתי, למה ערום, איך אני מרגישה עם זה ואיך מגיעים לזה?

(צילום: רן פלד)

(צילום: רן פלד)

שעת סיפור
עד לא מזמן, סרבתי לדגמן. הציעו לי לא פעם, אנשים זרים או מוכרים, בתשלום ולא בתשלום, בלבוש או ללא – וסרבתי. הסנדלר הולך יחף והעדפתי להשאר מאחורי המצלמה ולא לפניה. האנשים היחידים שכן אפשרתי להם לצלם אותי, היו לרוב בני-זוג או חברים קרובים, ובדרך-כלל, זה היה מאולתר למדי או לחלוטין.

כך-או-כך, בתקופה בה ביליתי את רוב זמני חמושה במשקפי שמש ועם תחושה עקבית שהנני חייזר בין בני-אנוש, התחילה לחלחל בי תחושה חדשה. רציתי להבריא יותר מהכל, אבל רציתי גם להבריא בכדי שאוכל להנציח את עצמי, כמו שאני אמורה להיות. להנציח את עצמי כאדם, ולא כיצור השבור שהייתי. באיזשהו מקום, רציתי למצוא דרך להתעלות על התקופה המחרידה ההיא, ביצירת תמונות, זכרונות, ודברים חדשים בחיי. משהו שאוכל להסתכל עליו ולחייך, להבדיל מלהסתכל על תמונות מאותה תקופה שעושות לי חשק להצטנף בשמיכתי ולא לצאת.

(צילום: נועם דינר)

(צילום: נועם דינר)

כשהבראתי, נפתח בי משהו. הרגשתי שלמרות שיש לי עוד לאן להתפתח פיזית, אני מרגישה נוח עם עצמו כמו שאני. אבל זה היה מעבר לכך, ומעבר לתקופה חדשה. פתאום הכל נהיה "פשוט יותר", פחות תקוע. למרות שמרפי לפעמים עוד משחק איתי, ולמרות שלעיתים קורים דברים שהייתי יכולה בעבר קצת להתקע עליהם, פתאום הכל הרבה יותר "זורם" ונינוח. ומתוך הנינוחות הזו, החלטתי לקחת את אחת ההצעות שקיבלתי בעבר, ולהנציח – כמו שרציתי.

איך עושים את זה?
בישראל ישנו אתר צלמים די פעיל בשם פוטולייט, שם יש הכל מכל. כך ניתן לראות עבודות של צלמים באופן מסודר ולבחור את מי שמתאים לנו. לאחר שמצאנו, אפשר לפנות בהודעה או לנסות לדלות פרטים דרך חבר-צלם. וכמובן שכמו תמיד, אפשר פשוט לפנות למר פרצוף-ספר היקר ולבקש את שרוצים. בין אם מחפשים צלם לסשן הדדי כיפי, בתשלום כלפיו או בתשלום כלפי המצולמת. אישית, עבורי היה הכי פשוט לפנות לחבר שכבר הציע לי, הכרתי את עבודותיו וחיבבתי את אופיו.

(צילום: נועם דינר)

(צילום: נועם דינר)

למה זה טוב?
להצטלם – לרוב – אינה חובה, אלא זכות. לפעמים, להשלים עם הגוף שלנו הוא תהליך שדורש דחיפה, וסשן צילומים יכול להיות לעזר. גם אם זה דורש אומץ לעשות משהו שאולי איננו שלמים איתו לחלוטין, אחריו תגיע תחושת שחרור. לפעמים, אנחנו רוצים מזכרת. לפעמים פשוט כיף לנו לעבור את החוויה ולזכות לראות את התוצאות שאחריה. לפעמים אנחנו זקוקים לכסף, ולפעמים זה פשוט מתאים.

שמחה שאפשרתי לעצמי את החוויה הזו. היא הייתה נעימה, עם תוצאות חיוביות למדי, והכנסה חביבה גם יחד.

מוזיקה לאוזניי – Chicago

עד כה כתבתי על אומנים, טים מינצ'ין היווה את פתיחת הפינה ורג'ינה ספקור המשיכה אותה. אך הפעם אני רוצה ללכת לכיוון אחר, הפעם אקח אתכם לסיבוב בתוך פס-הקול של המחזמר ‘Chicago’.

שיקגו, 2002.

שיקגו, 2002.

'שיקגו' יצא לאקרנים בשנת 2002 עם צוות שחקנים מוכשר שעשה הכל בעצמו (כולל לשיר ולרקוד סטפס) ומורכב מסיפורי רציחות שבוצעו על-ידי נשים. השנים עליהן אנחנו מדברים הן שנות העשרים, אבל עם כמה שגם המראות וסגנונות הלבוש היו מלבבים ומעניינים, הנושא הוא מוזיקה בכלל וג'אז בפרט.

פס-הקול של הסרט הינו תחושתי ורגשי כאחד בעיניי. שירי הג'אז הסוחפים בסרט מכניסים אותי הישר לתוך האווירה כך שכמעט אפשר להרגיש את ניחוח הכוהל באוויר ולחוש את החמימות בגרון. ובמקביל, שירים על מצבים עגומים יותר מחדירים בי תחושת הזדהות עם הדמות ורצון להצטנף בתוך השמיכה.

השיר הראשון שבחרתי הינו גם השיר הפותח את הסרט וההתניה שנבנתה אצלי בראש גורמת לי לחשוב אוטומטית על סקס או נשים חצי לבושות בכל עת בה זוכה אני להקשיב לו. אולי זה קשור לעובדה שזה די קרוב למה שרואים בזמן השיר, אולי לצלילה הסקסי להחריד של החצוצרה ואולי לקולה הממזרי של ולמה קלי (קתרין זיטה-ג'ונס – Catherine Zeta Jones). כך-או-כך, בסיום השיר, אני עם טעם של עוד.. מקווה שגם אתם.

קצת יותר אל תוך הסרט אנחנו נתקלים בשיר 'Funny Honey', אשר מוביל אותנו בשבילי קשרם הקלוקל של רוקסי הארט (רנה זלווגר – Renée Zellweger) ובעלה איימוס (ג'ון סי. ריילי – John C. Reilly). במהלך קולנועי מיוחד, רוקסי מבצעת את השיר על פסנתר בזמן שברקע אנו זוכים לראות את חקירתו של איימוס ואת הטמפרמנט עולה בהדרגה. המתיקות המעודנת שפותחת את השיר מתחלפת בבת-אחת בעצבים וזעם והשיר נגמר בהתאם ברצף קללות.

השיר הבא הוא כנראה השיר הסקסי ביותר בכל הסרט הזה, וחייבים לזכור שמדובר בסרט סקסי למדי. אומנם מדובר פה על רצח, סכינים ורעל, אבל בחורות עם אגרסיות יכולות לעיתים להיות סקסיות אף-יותר מבדרך-כלל (אפילו אם זה רק משחק). כל אחת מהדמויות המשתתפות בשיר "מבורכת" בצליל המסגיר את הדרך בה רצחה (לכאורה) את הבחור חסר-המזל ובנוסף, הליריקה מתובלת בהומור.

אחד מהשירים האהובים עליי באופן עגום הינו שירו העצוב של איימוס. כל הסקסיות שנבנתה בי מתחלפת בבת-אחת בעצבות ותחושה שעבור אחרים אני בלתי נראית. זה אינו שיר קצבי ולוהט, אך מקומו בליבי שמור עקב הליריקה הנוגעת וקולו העדין והמתנצל של איימוס.

השיר האחרון איתו אני רוצה להשאיר אתכם אומנם הוקלט, אך ירד בעריכה. הוא מדבר על דברים שמציקים גם לי, בעיקר כשאני בישראל. מזכיר לי שאפשר ואף כדאי קצת אחרת, גם אם אחרים לא ילכו באותה הדרך. ולמרות הליריקה רווית הקללות, אני מוצאת בשיר הזה עדינות כלשהי.

מקווה שהשארתי אתכם עם חשק לצפיה בסרט או עשיית פעילות ארובית מסויימת…